מאגר סיפורי מורשת

שמי בת שבע ואני בת 68. נולדתי בישראל, גדלתי בגבעתיים ואני בת שביעית במשפחה לכן שמי בת שבע. למדתי עיצוב אופנה ובסיום לימודי נישאתי לאברהם ונולדו לנו שלושה ילדים ושישה נכדים. לימדתי בתיכון אופנה למעלה מ- 30 שנים.

הוריי נולדו באזרביג'אן ונדדו לעיראק בעקבות יחס עויין כלפי היהודים; בשנת 1941 חוו הוריי פוגרום שהיה על רקע אנטישמי.

חשוב לי לספר על כך מאחר ומספרים ומדברים רבות על השואה ועל מה שעברו יהודים באירופה וכמעט לא מספרים על אנטישמיות כלפי יהודים מארצות ערב. מעט מאד יודעים ושמעו על "הפרהוד". הנושא בקושי מוזכר וקיים מעט מידע באינטרנט לגביו, וכן הוא לא נלמד בבתי הספר. הסופר אלי עמיר, בספרו "מפריח היונים", מספר על חייו וחיי משפחתו בבגדד ובין היתר מספר על "הפרהוד". כמו כן, מספר הסיפורים יוסי אלפי, מזכיר את הנושא כאשר הוא מספר על יהדות עיראק.

כעת אספר כיצד ניצלה משפחתי מהפוגרום, שהרי ללא סיפור הצלת משפחתי לא היינו יושבים שנינו פה, נכדי דור ואנוכי, והייתי מספרת סיפורם מילדותי. לא מעט בהשפעת השגרירות הגרמנית שהייתה בבגדד ותמכה בפעילות אנטישימית כלפי היהודים, בשנת תש"א ב- ו'-ז' בסיון 1941 ב- 1-2 ביוני בחג השבועות, התרחש הפרהוד שפרושו "ביזה" "שוד" כלפי יהדות בגדד בירת עיראק. בפוגרום זה נרצחו כ- 179 יהודים, 2,118 נפצעו ו- 242 ילדים היו ליתומים. רכוש רב של היהודים נבזז על ידי הפורעים הערבים. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד.

משפחתי ניצלה הודות לשכן ערבי שגר בסמיכות להוריי והיה כמו בן בית אצל הוריי. השכן הערבי הסתיר את הורי וחמשת ילדיהם על גג ביתו במהלך כל הפוגרום הוא עמד בפתח ביתנו ושמר שהפורעים לא יכנסו ולא יבזזו את רכושם של הוריי. בשלב מסוים, לא היה באפשרותו להאכיל את כולם, אז הוא נתן לאימי ללבוש גלביה ורעלה של אשתו, ליווה אותה לביתנו על מנת להביא אוכל. חשוב לציין, שיאמר לזכותו של השכן, שהוא היה יכול להרוג את משפחתי ולספח את ביתם וכל רכושם לעצמו, אך למרות מצבו הכלכלי הלא טוב הוא בחר להצילם. הוא לא שכח את יחסי הרעות ששררו ביניהם. כאות הוקרה על כך שהוא הציל את משפחתי, אבי הלך לחייט ושילם שיתפרו לו חליפה מחויטת, דבר שלא יכל היה להרשות לעצמו, כי היה עני.

ההורים ואחיי.

סיפור נוסף שברצוני לספר שממחיש את העויינות באותם ימים כלפי היהודים הוא שבאחד הימים השלטונות תפסו את אבי בגלל מכתב ששלח לאמו ואחיו שחיו בארץ. הוא הוכנס לבית סוהר והיה מועמד לתלייה. מאחר והשלטונות ראו בזה מעין בגידה או ריגול ורק הודות לבת דודה שהייתה לו והייתה נשואה לשופט, הוא ניצל. היו עוד מספר אירועי עויינות שחוותה משפחתי בגלל היותם יהודים. בעקבות היחס העוין כלפי היהודים, צמחה מחתרת ציונית בעיראק ואחי הגדול יעקב היה חבר בה. במסגרת הפעילות השוטפת המשפחה נרתמה- אחי היה מביא הביתה חומר נפץ אמי הייתה כותשת במכתש ועלי את החומר במטרה להכין פצצות. אחותי חנה, הייתה מעבירה נשק שהייתה עוטפת בשמיכות בדמוי תינוק ומעבירה אותם ממקום למקום. אירועי העויינות כלפי היהודים באותה תקופה גרמו לעלייתם של יהודי עיראק במבצע "עזרא ונחמיה", ביניהם גם משפחתי שעלתה לארץ בשנת 1950.

במטבח.

ראשית אציין שהעדה שלנו נקראת "נאשדידאן" שפרושה האנשים שלנו, השפה המדוברת שלנו היא ארמית,יודעי דבר אומרים שזו שפתו של אברהם אבינו.

כעת, אספר על חוויות ילדות שחשוב לי שנכדיי, בניהם וכל הדורות ידעו.

במסגרת ילדותי גדלתי בקריית יוסף שבגבעתיים. כשהוריי עלו לארץ משפחתו של אבי שגרו בגבעתיים לא נתנו להורי ללכת למעברות מה שהיה מקובל ע"י השלטונות לעשות באותם ימים, לשלוח את העולים למעברות. והמשפחה הביאו אותם לבית דודי שהיה גר במעין קרוואן עם אשתו וילדיו ועוד כמה בני דודים. הוריי ואחיי גרו יחד איתם בתנאים מאד קשים במשך מספר חודשים ולי כתינוקת שרק נולדה, לא הייתה מיטה והשכיבו אותי לישון על שולחן האוכל שעליו הניחו שמיכות.

לאחר מכן, רכשו הורי אדמה ובנו במו ידיהם צריף ויחסית לאותם ימים הוא היה גדול ויפה עם חצר וגינה ששתלו בה עצי פרי ופרחים.

תקופת ילדותי נקראה "תקופת הצנע", קיבלנו אוכל במנות היו פנקסים עם תלושים וכל אחד קיבל מצרכים במנות קצובות כגון: סוכר, ביצים קמח וכיו"ב הילדים היו מקבלים קצת יותר מצרכים חיוניים לילדים. בשנים הללו לא היה חשמל ובלילה אבי היה מדליק עששיות שהיו תלויות על הקיר והיו ממלאים אותם בנפט. כמובן שלא היו לנו מקררים שמופעלים באמצעות חשמל אלא היינו קונים קרח; אני כילדה הייתי הולכת לקנות קרח מבית החרושת לקרח או על גבי אופניים או עם עגלת תינוק. ולא היו מוצרי חשמל בכלל- לא רדיו, לא טלויזיה, לא תנור אפיה, לא מיקסר, לא מכונת כביסה וכו'. גם גז לא היה והיו מבשלים על פרימוס או על פתיליות שגם אותם היו ממלאים בנפט. את הבית היו מחממים בימי החורף באמצעות תנור שגם אותו היו ממלאים בנפט.

זכור לי כילדה שלא היו בבתים אסלות והיו שירותים מחוץ לבית שזה היה צריף קטן ובור עם מתקן מחובר לאדמה, מה שכונה באותם ימים- "בול פגיעה". כעבור כמה שנים ניתן היה להרכיב בבתים אסלות, גם מקלחות לא היו ועל מנת להתקלח היו צריכים לחמם מים במיכל. במיכל היו ממלאים מים והיו מניחים אותו על פרימוס שאותו היו ממלאים בנפט ומציתים אותו באמצעות גפרורים. היינו מוזגים לדלי מים חמים ומוסיפים להם מים מהברז ובעזרת כלי היינו לוקחים מים ושופכים על עצמנו, ולא היה ספוג על מנת להתקלח, אבל היינו משתמשים בליפה שגדל על עץ הלופה שממנו מייצרים ספוג.

כמה שנים מאוחר יותר היו כבר מתקנים לדוש והתקינו בביתנו דוש. את הנפט היינו קונים ממוכר הנפט שהיה מגיע עם עגלה רתומה לסוס ומאחורה היה מיכל עם נפט וברז והיה מצלצל בפעמון ומכריז "נפט, נפט"… היינו הולכים עם ג'ריקנים והוא היה ממלא לנו בהם נפט. חלב לא ניתן היה לקנות בחנויות המכולת שהיו אז אלא היה חלבן שהיה מתפרנס ממכירת החלב. החלבן היה מגיע עם עגלה וסוס עם מיכלים גדולים מלאים בחלב והיה מוזג באמצעות משפך לפי ליטרים. לאחר מכן, החלו לייצר בקבוקי זכוכית שגם אותם רכשנו מהחלבן. היינו משאירים לו מחוץ לדלת בקבוקים ריקים וכסף, והוא היה משאיר בקבוקים מלאים בחלב. חשוב לציין, שמעולם אף אחד לא גנב את הכסף ולא את החלב. גם את הבתים לא היינו נועלים כי אף אחד לא היה נכנס וגונב מהבתים.

היחסים בין השכנים דאז היו שונים מהיחסים שקיימים כיום, היו יחסי ידידות ועזרה בהרבה יותר ממה שניתן לפגוש כיום. בשנים הראשונות של ילדותי לא היו כבישים, ובימים גשומים היינו מחליקים בבוץ, לא פעם היינו חוזרים הביתה מלאים בבוץ אדום. במשך הזמן החלו לבנות תשתיות של ביוב, נסללו כבישים והחלו לחבר את הבתים לחשמל. לאחר מכן, הותקנו עמודי חשמל ברחובות והייתה תאורה ברחובות.

כילדים היינו משחקים הרבה ברחוב ולכן, היינו ממציאים לעצמנו משחקי רחוב שחלקם מוכרים גם היום מה שגרם לנו להיות יצירתיים. היינו משחקים במשחקי כדור. היינו בונים לעצמנו קורקינט ומכוניות מעצים שהיינו אוספים או מארגזים מעץ שהיינו לוקחים מהירקן ומחברים להם גלגלים קטנים עם קוגלגרים (גלגלים שהיו בהם ג'ולות שתפקידם למנוע חיכוך בין שני חלקים במכונית) שהיינו לוקחים ממכוניות שהיו מחליפים בהם חלקים אלו. היינו מכינים גם רוגטקות, היינו משחקים ב- 5 אבנים, קלאס, גומי, פורפרה, גוגואים וכו' (את ה-5 אבנים בתחילה לקחנו אבנים מהרחוב, בהמשך החלו לייצר אבנים ממתכת שקנינו בחנויות). היו מעט משחקי קופסא שניתן היה לרכוש, כגון: דמקה, שחמט, שש-בש. היו גם 'אבני פלא' שנראו כמו הלגו של היום, אך מפלסטיק פשוט וללא חלקים מתוחכמים כמו היום.

חוויה נוספת הייתה שהיינו בונים לעצמנו בתים על העצים. ובונים סולם שבאמצעותו היינו עולים למעלה ומשחקים על המבנה שבנינו. היינו גם יורים מלמעלה עם הרוגטקות שהכנו בעצמנו בונקלה (פרי ירוק שנראה כמו זית) שהיינו קוטפים מהעצים.

בילדותי גם לא היו טלפונים וכמובן טלפונים ניידים. ושכבר כן ניתן היה להזמין טלפון הביתה, נאלצנו להמתין חמש שנים עד לקבלת קו. בביתנו התקינו טלפון רק בתקופת מלחמת ששת הימים. בתקופה זו היו גם טלפונים ציבוריים ברחובות שניתן היה להפעילם באמצעות אסימונים שקנינו בדואר. ישנם עוד חוויות רבות שאוכל לספר על ימי ילדותי, אך על מנת לא להאריך יותר ממה שכבר סיפרתי אסיים בזה שאני מלאת סיפוק מהשינויים שחלו במדינתו וההתפתחות העצומה שמדינתנו הגיעה אליה.

סרטון סיכום שנת פעילות

הזוית האישית

בת שבע: נהניתי מאוד מתכנית הקשר הרב דורי, הן מהמפגשים עם כל הקבוצה ומהמנחה המקסימה והן מהחוויה לשבת עם נכדי ולספר לו את סיפורי. למרות שבעבר סיפרתי לנכדיי חוויות מילדותי, אך זה היה בדר"כ כבדרך אגב. גם הביקור בבית התפוצות היה מהנה ומלמד מאוד. אני מקווה שגם דור נהנה מהמפגשים ונהנה לשמוע ולדעת יותר על ילדותי. אני מאחלת לדור את כל הטוב שבעולם ושגם הוא כסבא יזכה לספר לנכדיו חוויות מילדותי ומקווה שיספר גם את הסיפורים שסיפרתי לו (שסבתא רבתא שלהם) כדי שהסיפורים לא ישכחו ושגם הדורות הבאים ידעו את מקורותיהם.

דור: אני וסבתא שלי השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי, תכנית בית ספרית שמחברת בין הדורות. אני שמח מאוד שהשתתפתי בתכנית הזו וגאה בסבתא שלי שהייתה לצידי בכל רגע בחוויה המעניינת הזו. היה מעניין מאוד לשמוע סיפורים של אחרים ואת סבתא שלי במיוחד. היה מלמד ומעניין בביקור בבית התפוצות. סבתא שלי ואני מחוברים מאוד והזמן הזה ביחד היה כיף גדול בשבילי.