מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הערגה לציון של אברהם ביבי

אברהם ביבי וליה הוטא במפגש תיעוד
בצעירותי
קורות חייו של אברהם ביבי מטורקיה, דרך סוריה ועד הגליל המערבי

קוראים לי אברהם ביבי.

נולדתי בטורקיה בשנת 1935, כשהייתי בן ארבע עברנו לסוריה. המשפחה שלי ברחו מטורקיה כי לא רצו להתגייס לצבא טורקיה. בזמנו הייתה מדיניות לשחרר את ילדי האצולה ולחייב את האזרחים מהשוליים להתגייס במקומם. בסוריה אני זוכר שאבי היה עוסק ברוכלות, מעמיס סחורה על חמור ועובר בכפרים למכור מצרכים בסיסיים. מידי פעם הייתי הולך עם אבא שלי למכור את הסחורה, אהבתי לשבת על החמור.

תמונה 1

התגוררנו בקמישלי, עיר בצפון סוריה, על הגבול שבין סוריה לטורקיה. בקמישלי היו כל היהודים שברחו מטורקיה. על אף שמידי פעם היו היתקלויות עם הנוער הערבי, חיינו ביחד בסך הכל. אני זוכר שהיו מגיעות מישראל מדריכות מהסוכנות ללמד עברית ועשו רישום של האנשים שרצו להגיע לארץ ציון. ההורים שלי הגיעו להחלטה שהם רוצים לעבור לציון. הם העמיסו את כל מה שהיה ניתן, אבל מכיוון שאסור היה לצאת הם לא העמיסו הרבה. היות וכל המשפחה היו ביחד זה הקל על המעבר.

מקמישלי עברנו לחלב ומשם עלינו לכפר גלעדי עלינו על משאיות ולאחר מכן המשכנו את מסענו ברגל מפני שאחותי התינוקת התחילה לבכות והמבריח איים לחנוק אותה אם לא תפסיק לבכות. לאחר הליכה שנמשכה כל הלילה נעצרנו באזור טבריה על ידיי הבריטים שהכניסו אותנו לכלא מפני שלא היו לנו תעודות זהות מתאימות. משפחתי הופרדה, אבי לחוד, אני ואחיי הגדולים לחוד ואמא עם התינוקות לחוד. בגלל שהייתי הילד הכי צעיר הסוהרים היו תמיד משחקים איתי, היה נ"מ שכל הזמן היו שמים אותי עליו ומסובבים עד שנהייתה סחרחורת. את אחיי הגדולים שלחו לעבודות בכלא. אחי הגדול עשה עמידת ידיים ונפל על כד מים והוא נשבר, אחד העצורים סיפר על אמונה תפלה שהייתה לו- כאשר כד נשבר זה סימן לשחרור. הוא שיער שנשתחרר בעוד יום או יומיים וכך היה, שוחררנו מהכלא באותו יום ונסענו לירושלים. אני ומשפחתי לא ידענו את השפה ודיברנו בערבית בבית.

גדלנו במצב "צפוף". כאשר עלינו לארץ מנציבין שבטורקיה, משפחתי גרה בחדר אחד, החדר שימש כמקלחת, שירותים, מטבח, חדר שינה ועוד. בלילה הינו פורסים מזרנים כדי לישון ובבוקר היו מקפלים את המזרנים לערימות. אחרי המלחמה משפחתי פלשה לבית נטוש במושבה היוונית, שאני ואחי מצאנו. אבי אהב נורא את הבית החדש כי היה ארמון בניגוד למה שהינו גרים בו, היו בו שישה חדרים וכנראה שגרו בו שתי משפחות כי הבית היה מחולק לשתיים. היות והבית היה מיועד למדריך מטעם הסוכנות, המשטרה ניסתה לפנות אותנו אך אבי לא וויתר וטען כי המדריך יוכל למצוא בית וידאגו לו דרך הסוכנות לעומתנו שאם נפונה מהבית לא יהיה לנו לאן לפנות. בסופו של דבר נהינו שכנים טובים. בתקופה שבה פלשנו לבית הנטוש חיינו הפכו ליותר נוחים ומרווחים, אך אבי ז"ל היה טוב לב והזמין משפחה קשת יום לשהות איתנו בבית.

כשהייתי בכיתה ה' ביקשתי מאבי לעבור לבית ספר מקצועי כי לפני זה למדתי בבית ספר דתי. למדתי תלמוד תורה למרות שזה לא התאים לי. ואכן עברתי בית ספר ולמדתי נגרות ואז טייחות ובנייה. כך לאט לאט קיבלתי מקצוע עד שהתגייסתי לצבא.

בשנת 1953 התגייסתי לגבעתי והייתי בקורס מ"קים. זכור לי במיוחד אירוע מאוד עצוב משירותי הצבאי. נתן אלבז , חבר ששירת איתי בגדוד 54,  קיבל משימה שגרתית של פירוק רימוני יד אבל אז אחד השתחרר והוא לקח אותו ורץ כדי ששאר האנשים לא יפגעו. נתן הקריב את עצמו והציל את כולנו כי הודיעו להם שהם צריכים להתקדם והזמן לא עוצר מלכת.

תמונה 2
התמונה צולמה רגע לפני שנתן קפץ על הרימון.

בשנות החמישים החלה נהירה מן העיר לכפר וכך גם משפחתי עברה לכפר שנקרא "ירדנה" בשנת 1954. אני לא שמחתי כל כך מהמעבר למושב אבל לאחר שהייתי שם בחופשים מהצבא התרגלי והתחלתי לאהוב את המושב. לקראת סיום שירותי בצבא עשיתי קורס חקלאות מטעם הצבא ואת שלושת החודשים האחרונים בשירות הצבאי העברתי בקורס. בשנת 1955 סיימתי את שירותי והפכתי לעצמאי.

תמונה 3

בשנת 1958 כשהייתי בן 23 התחתנתי עם שושנה. הכרתי את שושנה מאז שהיינו ילדים, הדוד שלה נשוי לדודה חורגת שלי. בשנת 1959 נולדה ביתנו הבכורה. שושנה ואני עברנו לגור בבית יוסף, מושב סמוך למשפחתי. את הגידולים התאמנו לעונה כלומר, מה שהתאים לחורף או מה שהתאים לקיץ, מכיוון שלא היו עוד חממות. וכך נוצרה בעיית הקרה שהרסה את הגידולים. אולם הציעו לנו פיצויים אך זו לא הייתה דרך לחיות ולכן אני ואישתי בחרו לעבור למקום אחר. במהלך החיפושים ששמענו דרך המשפחה על היישוב "שומרה". כמה מכרים שלנו עברו לגור שם והחלטנו לעבור לשם גם.

המעבר לא היה פשוט כי המוסדות לא תמכו במעברים בין המושבים אך עברנו בסופו של דבר לשומרה. עבדנו בעבודה יזומה, כלומר ניקוי תעלות בצידי הכביש ומתחת לעצים וכו'. לאחר מכן קיבלנו שטח של מטע וגרנו בבית נטוש במשך קצת יותר משנה עד שהתחילו לבנות את השיכונים בשנות השישים. עד אז הרחובות היו חורבות. בשביל לזרז את הבניה קרן קיימת השתמשו בשאריות של הבתים שהיו קימיים לפני משום שהיה כפר של ערבים. למרות שהתקדמה הבנייה עדיין לא היו מים זמינים, לא היה ביוב ולא חשמל השתמשנו בעששיות.

אני מתגעגע לתקופה ההיא משום שהייתה בה יותר שמחת חיים, הינו יושבים ביחד ומתארחים אחד אצל השני בלי לחשוב פעמיים. היום לא חסר כלום אבל חסר הקשר בין אנשים. כיום יש לי ארבעה ילדים. הגדולה נולדה בעפולה בשנת 1959, השנייה בשנת 1961, השלישית בשנת 1964 והקטנה בשנת 1976. אשתי נפטרה לפני שלושה חודשים.

ארבעת ילדיי למדו בשומרה ביסודי והתפזרו בחטיבה ובתיכון. יש לי שמונה נכדים, הנכד הראשון שלי נפטר בגיל 14 וחצי מהמחלה לאחר שנאבק בה כמה שנים..

הזוית האישית

אברהם: היה כיף לשבת עם הדור הצעיר, הנוער. הם משכתבים את ההיסטוריה והיה נחמד לשהות במחיצת העתיד של המדינה, בונים עליהם הרבה בימים אלו, הם עזרו לנו לשכתב את ההיסטוריה.

ליה: תכנית זו איפשרה לי להכיר איש מיוחד שלא הייתי נפגשת איתו בלי התכנית. נחשפתי לאדם מיוחד, מלא שמחת חיים ולסיפור חיים מרתק ושונה מהסיפורים של הסבים והסבתות שלי. אני רוצה לאחל לביבי שנים ארוכות בריאות ומאושרות לצד משפחתו האהובה, ילדיו ונכדיו ומקווה שנשמור על קשר

מילון

נציבין
נוסאיבין , המוכרת בעברית כנציבין, היא עיר בנפת מרדין בדרום-מזרח טורקיה. העיר שוכנת על הגבול הסורי וסמוכה לקמישלי שבסוריה

קמישלי
קמישלי (ערבית القامشلي, תעתיק מדויק: אלקאמשלי; כורדית Qamişlo, טורקית Kamışlı, סורית ܩܡܫܠܝ או ܩܡܫܠܐ) היא עיר במחוז אל-חסכה שבצפון סוריה, על הגבול שבין סוריה לטורקיה, בסמוך לעיר הטורקית נציבין. ויקיפדיה

ציטוטים

”אני מתגעגע לתקופה ההיא שהייתה בה יותר שמחת חיים“

הקשר הרב דורי