מאגר סיפורי מורשת

שמי אושרה, נולדתי בתל אביב בשנת 1955, בחרו לקרוא לי אושרה כביטוי לאושר ושמחה לכבוד סבתי – מזל מטילדה אשכנזי. אמי, דורתה אשכנזי, התחתנה בישראל בשנת 1950 עם אבא שלי דוד אשכנזי – וכך לא היה שינוי בשם המשפחה אשכנזי, שנשמר ועבר לאורך השנים מדור לדור. גרנו בתל אביב ובשנת 1977 התחתנתי עם אבי זיו, גם הוא יליד תל אביב. בשנת 1990 עברנו לרמת השרון וכאן אנו גרים עד היום. יש לנו ארבעה בנים ושמונה נכדים. אריאל, איתה אני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי", היא נכדתי השלישית.

הסיפור שלי מאד נוגע ללבי ומספר על עלייתה של אמי, דורותה, לארץ ישראל. אמי נולדה בבולגריה בשנת 1925, היא סיימה את לימודיה כאחות מוסמכת בשנת 1947 והחלה לעבוד בבית חולים בסופיה. כנערה גדלה במרכז סופיה בשכונה יהודית ולמדה בבית ספר בשכונה. בכל יום שישי, הלכה למועדון תרבות "בית העם" שם שרו בעברית ורקדו ריקודי עם. המדריכים דיברו איתם על חשיבות העלייה לארץ ישראל ואחרי המלחמה היו מגיעים גם פעילים מישראל לעודד עלייה ארצה. בית הכנסת הגדול של סופיה – אחד היפים והגדולים באירופה, היה בשכונה שלהם ושם סבתי שרה במקהלה שהקים צדיקוב – לימים "מקהלת צדיקוב".

זיכרונות מהבית בבולגריה: בכל יום שישי, במיוחד בזמן הבישולים במטבח, שרו שירים של שבת וחג בשפת הלדינו. כל החגים היו חשובים להם ובעיקר יום כיפור ופסח. הם לא נהגו להתפלל ולקיים מצוות ומעולם לא ראו תפילין, אבל היו ציונים בנשמתם ואהבתם לארץ ישראל הייתה מעל הכול.

בדצמבר בשנת 1947, לאחר ההכרזה באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת מדינה עצמאית, הציעו לה לעלות לארץ ישראל, באונייה עם 400 צעירים מבולגריה. וכך באישון לילה ובלי לחשוב פעמיים, הגיעה לנמל בורגס שם חיכתה האונייה שהגיעה עם אלפי מעפילים מרומניה. הייתה זו אחת ההעפלות הגדולות מבולגריה של שתי אניות –"פאן יורק" ו"פאן קרסנט" -ידועות בכינוי ה"פאנים". כשהאוניות היו בלב ים, קבע להן דוד בן גוריון שמות עבריים – "קיבוץ גלויות" ו "עצמאות".

היא החליטה לעלות לארץ ישראל, משום שהייתה מודעת לחשיבות של הקמת בית יהודי בארץ ישראל, ובנוסף הייתה השפעה גדולה מצד אביה, שהיה פעיל כבר בצעירותו ואף קיבל אות גבורה במלחמת העולם הראשונה. הוא העביר להם את אהבתו לארץ ואחרי המלחמה הוא עודד אותם לצאת לדרך חדשה ולעלות ארצה. היה לה קשר מיוחד לארץ ישראל גם בבית וגם בתנועת הנוער במועדון היהודי. כשהנערים בגרו והתחילו העליות הבלתי לגאליות עלה אחיה ארצה בשנת 1946 והשתקע בקיבוץ איילת השחר. מאותו רגע המטרה שלה הייתה להצטרף אליו ושנה לאחר מכן, אבא שלה רשם אותה בהזדמנות הראשונה שהייתה עם קבוצה של עליית הנוער, צעד זה הייתה הגשמת חלום עבורה.

כשעברו האוניות מהים השחור לים התיכון, הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת דוד בן גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים ובין מפקדי האניות, ולאחר שעלו חיילים לא חמושים על הספינות הגיעו הצדדים להסכמה לא להמשיך לארץ ישראל וסטו לכיוון קפריסין. גודלן של האניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן, על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, היקנו לפרשת ה"פאניות" חשיבות רבה בתולדות העפלה והן היו האניות העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם.

ביום 7 בינואר 1948, עגנו האוניות בקפריסין וכשרשמו את המעפילים, הפקיד האנגלי שינה את שנת הלידה של דורתה וכתב שהיא בת 17 במקום גילה האמיתי –  22. כששאלה אותו מה הסיבה, הוא הסביר לה שאם תהיה עליית נוער לישראל יהיה לה יותר קל כנערה לעלות במהירות האפשרית. לימים התברר שהוא צדק והיא עלתה לארץ עם האונייה הראשונה שיצאה מקפריסין. התנאים באונייה היו קשים, היא לא הייתה מיועדת לנוסעים ובכמות כה גדולה, אבל לפחות היו לה שירותים מסודרים להבדיל מאוניות אחרות. בכל חדר דחסו עשרות נערים ונערות יחד במיטות קומות. ההפלגה הייתה בחורף, בים סוער של חודש דצמבר והתנאים לא היו פשוטים, אבל תמיד החלום לעלות ארצה עמד לנגד עיניה.

הם גרו בקפריסין באוהלים במשך חצי שנה והתנאים היו קשים מאוד, וכללו לשהות בחורף באוהל בקור ובגשם וכמעט ללא אוכל. למזלה היא לקחה איתה בתוך המזוודה שאישרו לקחת (במשקל 10 קילו) גם את תעודת סיום הלימודים כאחות מוסמכת, ולכן עבדה כאחות במרפאות המחנה. כשעלתה לארץ באפריל שנת 1948, שינו את שמה מדורתה לדליה לפי הוראת דוד בן גוריון לעברת לכולם את השמות. ברבות השנים היא הצטערה על כך ששמה דליה ולא דורתה, וביום הולדת 80 היא הוסיפה במשרד הפנים את השם המקורי דורתה.

בקפריסין שהתה שנה וחצי בתנאים קשים ביותר של חורף קר וגשום ובחודשי הקיץ, היה מאוד חם באוהלים וכמעט ללא אוכל ושתייה, אבל ההמתנה והתקווה לעלייה השכיחה את הסבל. כל הזמן שמעו עוד ועוד סיפורים ועדויות מהניצולים שהגיעו מארצות אחרות באירופה והבינו כמה הם היו ברי מזל שהמלך והעם הבולגרי הצילו אותם ממוות. לאור הסיפורים הקשים ששמעה, היא עבדה כאחות במרפאה במלוא המרץ, כשהיא נרגשת לקראת החלום שעומד להתגשם.

דליה דורתה אשכנזי הרגישה גאווה גדולה לנוכח סיפורה האישי וגאה על המסע לארץ ישראל. כשהחליטה לעלות לבד ארצה, אח שלה כבר היה בישראל משנת 1946, הוריה ואחיה הצעיר עלו בשנת 1949 והתיישבו ביפו בשיכון הבולגרים.

מדי האחות של דורתה

בשנים הראשונות עבדה כאחות חדר ניתוח בבית חולים הדסה בתל אביב וגרה בבית חלוצות. לאחר מכן עברה לבית חולים השרון וכשכבר הייתה אימא, עברה לעבוד כאחות ילדים וטיפת חלב בקופת חולים בפרדס כץ. עיסוקה כאחות היה מאד חביב עליה, אהבה מאוד לעזור לכל מי שרק אפשר – "אחות רחמנייה".

הבולגרים אמנם לא היו דתיים, אך שמרו על החגים והמסורת והיו ציונים בנשמתם, אהבו מאד את ישראל והיה חשוב להם להגיע לכאן ולעזור לבנות את המדינה. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הם עברו שנים לא קלות, במחסור גדול במזון, בכפרים רחוק מהערים הגדולות ענדו טלאי צהוב והגברים עבדו בכבישים וגרו במחנות עבודה. הם לא נשלחו למוות וחייהם ניצלו ולמרות זאת רוב יהודי בולגריה עשו כל שביכולתם לעלות לישראל כמה שיותר מהר.

חשוב היה לי לספר את הסיפור של אימא שלי, המספר על נערה צעירה עם אומץ נחישות והרבה מאד אהבת הארץ ללא תנאים. עד שפרצה המלחמה, החיים בבולגריה היו טובים, למרות שעבדו קשה וחיו בצניעות אבל הסתפקו במועט והיה להם טוב. כשפרצה המלחמה והגיעו הסנקציות שהיטלר הכתיב למלך הבולגרי, הם הוצאו מבתיהם ונשלחו לכפרים רחוקים בתנאים קשים, כולל אימא שלי ומשפחתה.

הזוית האישית

אריאל הנכדה: סבתא שלי ואני נהנינו מאוד מהמפגשים ומזמן האיכות שזכינו לו בזכות התכנית וסבתא כמובן מוסרת תודה לטלי.