מאגר סיפורי מורשת

מחנות המעצר בקפריסין

עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו ניצולים יהודים רבים באירופה אשר איבדו את משפחתם, את בתיהם וכל היקר להם. יהודים אלה חיפשו דרך לשקם את חייהם ולפגוש בני משפחה אשר נותרו בחיים.

ארץ ישראל הייתה באותם הימים תחת שלטון בריטי אשר אסרו על עליית יהודים לארץ ישראל על ידי מצור ימי על חופי הארץ ומצוד בלתי פוסק של כל ספינה או קבוצת אנשים אשר ניסתה להיכנס לארץ.

באותה תקופה הצבא הרוסי שלט במזרח אירופה ותנאים קשים ומחמירים הוטלו על האוכלוסיה האזרחית ובעיקר היהודים. הסוכנות היהודית החלה לארגן קבוצות יהודים אשר רצו לעלות לארץ ישראל ובדרך לא דרך ארגנו אוניות משא אשר הפליגו בים עמוסות עולים.

משחתות בריטיות אשר ידעו על נסיונות ההפלגות של אניות אלו ארבו להם בלב ים השתלטו עליהן והובילו את המעפילים ניצולי השואה למחנה המעצר בעתלית ולאחר מכן למחנות המעצר בקפריסין.

מחנות המעצר הכילו אלפי אנשים והסוכנות היהודית דאגה לאירגון, חינוך ותרבות. אמא שלי לדוגמא, הייתה מורה בבית ספר מאולתר במחנה אשר הוקם על מנת להעסיק את הילדים.

המגורים במחנות היו באוהלים עם שירותים בקצה המחנה. כך חיינו במשך שישה חודשים עד שקמה מדינת ישראל במאי 1948 וביולי אותה שנה עלינו לארץ.

הילדות שלי התפרסה על תקופה אפלה זו של מלחמה, גירוש ושואת יהודים, בהתחלה באיטליה ממנה גורשנו בשנת 1941 אחר כך מרומניה ממנה ברחנו בשנת 1947 וכלה בעלייה הבלתי לגלית במחנות המעצר בקפריסין, עם כל מה שמשתמע מתקופה אפלה זו.

הדברים אשר סבתא ציפי סיפרה לי:

בשנת 1944 ארצות מזרח אירופה שוחררו על ידי הצבא הרוסי, ביתר הארצות עדיין נשבו רוחות מלחמה, הגרמנים נלחמו בחירוף נפש על חייהם.

הצבא הרוסי לא הטיב עם האוכלוסייה האזרחית בעיקר היהודית ואז הסוכנות היהודית החלו לארגן קבוצות עלייה לא"י.

אני הייתי ילדה בת שמונה בערך ואני זוכרת תקופות שלא היה מה לאכול וחוסר ביטחון כללי, בקהילה היהודית דיברו על עלייה אבל מכיוון שהבריטים אסרו על עלייה לארץ ישראל צריך היה למצוא פתרונות מאולתרים כמו הפלגה לים באוניות  רעועות אשר נקראו "קליפות אגוז".

אני זוכרת שעברה שמועה בין אנשי הקהילה היהודית שנרכשו שתי אניות מדרום אמריקה "פאן ניו יורק" ו"פאן קרשצנט" אשר יפליגו באישון לילה. אנחנו העולים עלינו לרכבות משא בבוקרשט אשר ברומניה ישבנו על מצע של קש עד שהגענו לגבול הבולגרי, שם ירדנו והחל מסע רגלי לעבר בולגריה מתבוססים בשלג עמוק ובבוץ. בבולגריה עלינו שוב על רכבות משא לעבר עיר הנמל "ורנה".

האניות אכן היו רעועות בבטן האונייה ישנו על דרגשים ולא הרשו לנו לעלות לסיפון כדי שהצבא הבריטי לא יזהה אותנו. וכך הפלגנו במשך למעלה משבוע חמישה עשר אלף נוסעים נחנקים בבטן האנייה, רק הילדים החברים שלי מצאנו במצב הזה הרבה סיבות לצחוק ולמשחקים.

האמת נודעה לי מאוחר יותר שלמעשה הבריטים ידעו היטב על נתיב האוניות וחיכו לנו בים התיכון והובילו אותנו לאחר כבוד למחנות המעצר בקפריסין. החיילים האנגלים עלו על האוניה והשתלטו עליה, העולים קיבלו הוראה מהסוכנות בארץ לא להתנגד כי הסכנה הייתה שהרבה אנשים יפגעו וכך הגענו למחנות האוהלים לאחר טקס הריסוס של הddt.

זוכרת אני שקיבלנו חצי אוהל אימא שלי פרשה שמיכה על הריצפה ונתנה לי לאכול תפוז ושוקולד מה שקיבלנו מהאנגלים לכבוד חג המולד שלהם, אגב זו הייתה פעם ראשונה שטעמתי שוקולד וגם תפוז. למחרת בבוקר התעוררנו בשלולית מים כי הימים היו ימי חורף וגשם.

שישה חודשים היינו בקפריסין, המחנה היה מוקף גדרות תייל אבל בתוכו התנהלו חיים רגילים הסוכנות הקימה בתי ספר, מועדונים, הילדים למדו עברית ובעיני זו הייתה תקופה עליזה וכיפית.

לאחר הקמת המדינה עלינו ארצה באותן אנייות רעועות והתחלנו את חיינו אימא ואני במחנה עולים ואחר כך קיבלנו מגורים ביפו. כבר הייתי בת 11 אנשים הסתובבו ברחובות ללא תעסוקה, מצב מדאיג לילדה קטנה ואז אימא שלי החליטה להעביר אותי לפנימייה בחיפה "אחוזת ילדים ויצ"ו על מנת שתוכל לצאת לעבודה בלב שקט.

בפנימייה ביליתי שלוש שנים, למדתי עברית ובעיני זו הייתה תקופה יפה, סיימתי בית ספר יסודי וחזרתי לדירה בת החדר ביפו.

בגיל 14 אימא שלי ואני עברנו לדירה מרווחת יותר בתל אביב, אני נרשמתי לבית ספר תיכון שליד סמינר לווינסקי במטרה ללמוד הוראה, אימא שלי שהייתה גם מורה יידעה אותי להוראה ועל כך אני מודה לה עד היום.

מנקודה זו החיים נכנסו למסלול רגיל של לימודים, הצטרפות לתנועת נוער וימי בחרות ונעורים מאושרים.

אי אפשר להמשיך הלאה מבלי להביט לאחור ולהיזכר בכל אותם מאורעות שעברו עליי כילדה בתקופת המלחמה.

כאשר הייתי בגיל שנתיים וחצי אבי אשר עבד עבור חברה זרה נסע לרגל עבודתו לצרפת, באותה תקופה הגרמנים כבר שלטו בצרפת ואבי נתפס על ידי הגסטפו נעצר ועונה אבל בדרך לא דרך אשר לא ידועה לי לאישורה הצליח לברוח הגיע לגבול תעלת למנש בדרכו לבריטניה וככה ניצל.

בהמשך אבי חי בלונדון אשר לחמה נגד הגרמנים בעוד שאני ואמי גרנו ברומניה אשר הייתה בת ברית של הגרמנים, קשר מכתבים פסק וכך יצא שעד סוף המלחמה גורלו היה לוטה בערפל.

המצב הכלכלי והביטחוני שלנו היה קשה ביותר, אמי אמנם עבדה כמורה בבית הספר היהודי של הקהילה אך השכר לא הספיק לקיומנו, זוכרת אני איך שסבתא שלי עמדה לילות שלמים בתור למנת לחם, ימי רעב וכאשר הייתי זקוקה לבגד חם בחורף אמי נאלצה לקנות בגדים משומשים וכך זכיתי למעיל יד שנייה חתוכות חרטום.

אנחנו הילדים לא סבלנו כל כך מחומרת המצב התחברנו לחבורות, שיחקנו יחד רק המראה של הורינו הורה לנו שהחיים הרבה יותר קשים ומסובכים.

בשלב מסוים אמי חיפשה מוצא להגירה על מנת להתאחד עם אבי וכשנודע בקהילה שעומדת להפליג אנייית מעפילים "סטרומה" עשתה מאמצים רבים על מנת להיכלל ברשימת הנוסעים אבל הביקוש היה רב וברגע האחרון נידחנו וכך ניצלו חיינו כי האונייה טובעה על ידי טורפדו בלב ים ללא ניצולים. מאוחר יותר עלינו ארצה באניית מעפילים שכבר הזכרנו הישר למחנה המעצר בקפריסין.

באמצע חודש יולי 1948 מדינת ישראל זה עתה הוקמה, שערי הארץ נפתחו לשארית הפליטה באירופה וגם למהגרים מארצות ערב אשר נרדפו על ידי השלטונות שלחמו בישראל הצעירה. מלחמה זו נודעה בשם "מלחמת השחרור" היא נמשכה כשנה וחצי ותבעה מספר קורבנות רב כעשירית ממספר התושבים בארץ והיישוב היה עסוק במלחמה וקליטת עלייה מסיבית מאירופה ומארצות.

אנחנו אמי ואני התחלנו את חיינו בארץ החדשה על רקע כל קשייה ומאורעותיה. עברנו את תקופת הצנע, את התקפות הפידאיונים, הכנופיות הערביות ועם הזמן התרגלנו לזה והפכנו להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית מאז ועד היום.

הזוית האישית

יובל: תכנית הקשר הרב דורי תרמה לנו,לסבתא ולי חוויה מיוחדת של קשר מיוחד שנרקם בינינו. אומנם ידעתי את עברה של סבתא, אבל הישיבה המשותפת והיכולת לשאול שאלות ולהכיר את סבתא מהיבטים חדשים העניקו לי  את החוויה המיוחדת.