מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי רותי וולפסון בת 76 אני גרה היום בהזורעים ואני הבת הבכורה במשפחה, לאמי קוראים איטי (איטה) ז"ל, ולאבי יעקב ז"ל. ההורים שלי רצו לתת לי שם ישראלי כשבאו מהגלות ולכן קראו לי בשם זה, נולדתי בביתניה בעמק הירדן בארץ ישראל בפלסטינה.

אמא שלי עבדה במפעל החשמל של רוטנברג בארם נהריים. אבא שלי עבד במושבה יבניאל וגם שתל את התמרים הראשונים שבעמק הירדן, משם עברנו לבקעת יבניאל ושם הם ייסדו את מושב הזורעים, היו קצת משפחות והיינו קבוצה קטנה של ילדים וחיינו כמו משפחה, בבתים הראשונים שבהם גרנו לא היו שירותים לא מקלחת ולא מטבח, אבא שלי היה אחראי על כל המכונות החקלאיות שבמושב ועל החריש, הזריעה, והקציר של כל שדות המושב.

אמא שלי הייתה עקרת בית וגידלה את העופות בלול שלנו, ולאבא שלי הייתה גם רפת, וכל המשפחה עבדה במשק, רוב הזמן ההורים שלי היו לבושים בבגדי עבודה פשוטים מאוד, אימא שלי תפרה לי ולשתי אחיותיי את כל הבגדים, אכלנו הרבה חלב, ירקות, ביצים, ועופות, כל זה היה לנו במשק. את הלחם הביאו מיבניאל עם סוס ועגלה, בימים שהיה גשם חזק ושטפונות העגלה שקעה בבוץ, ולא היה לנו לחם.

הייתה אז תקופה שנקראה תקופת הצנע, ובתקופה הזאת חילקו נקודות כדי לקנות מזון וכשנגמרו הנקודות ולא היו מצרכים, אמא שלי הייתה מכינה קציצות מלחם יבש וביצים, היום קוראים להם במשפחה קציצות כלום.

היו לנו עצי פירות הדר עץ רימון ועץ תות שמתחתיו היינו משחקים. בארץ עוד לא היו פירות כמו היום, ואמא שלי סיפרה לי איך נראה אפרסק ואגס כמו שזכרה מילדותה בחו"ל. מקום המפגש במושב היו המחלבה והצרכניה, למחלבה כל אחד הביא את החלב מהרפת שלו ומשם לקחו את החלב במשאית למחלבה בדגניה.

 זיכרונות ילדות

היינו קבוצה קטנה של ילדים רוב הזמן שיחקנו בחוץ והמצאנו הרבה משחקים, למשל לא הייתה לנו בובה, אז לקחנו מגבת, גלגלנו אותה, ובקצה קשרנו כדי שיהיה ראש, ובצדדים קשרנו שתי פינות, ואלה היו הרגליים והידיים. אני זוכרת את תקופת מלחמת השחרור (מלחמת העצמאות), הייתה לנו שוחה בחצר לשם נכנסנו שהייתה סכנה, אמא שלי סיפרה לי שבתקופת המלחמה הם רקמו לכל ילד את השם על פתק כדי לתלות על הצוואר, במקרה שיצטרכו לפנות את הילדים, באחד הימים כשחזרתי הביתה מחברות מטוס מעבר הירדן חדר מעל המושב, אנשים שעבדו במבנה קרוב קראו לי להיכנס מהר לבנה, אחד מהם ירה במטוס והמטוס נפל בכנרת.

שיחקנו הרבה באבנים, במקלות, בתופסת, ובמחבואים בין שקי התבואה שבגורן. בילדותנו היו כמה מחלות ילדים נפוצות כגון: חצבת, שעלת, אדמם וחזרת. בתקופה הזו עוד לא גילו את האנטיביוטיקה והמחלות נחשבו למסוכנות, ולכן כל ילד שחלה במחלת ילדים, היה בהסגר בבית שלושה שבועות. פחדנו לצאת מהבית מחשש שהחובש יראה אותנו. אני חליתי בתחילת שנת הלימודים של כיתה א’ בשעלת, ובאותו זמן תלמיד אחר בקצה השני של המושב חלה באותה מחלה. אני התגנבתי אליו כל יום הביתה ושם אימא שלו לימדה אותנו קריאה וכתיבה.

טיילנו הרבה בשדות, ובחורף היינו הולכים לקטוף כלניות ביער (אז זה לא היה פרח מוגן) והיינו מוכרים אותם כזרים, ליקטנו גם פטריות ומכרנו אותם. קראנו המון ספרים, כל ילד קיבל ביום ההולדת שלו ספר במתנה, ואחרי שהוא קרא את הספר, הייתה לו רשימה למי להעביר את הספר, גם ליתר הילדים הייתה רשימה כזו וזו הייתה "הספריה הנודדת" (ספריה אחרת עוד לא הייתה).

עשינו כל מיני תעלולים, למשל אני זוכרת שפעם אחת בל"ג בעומר אחד ההורים כיבה לנו את המדורה בשעה תשע בלילה, ובשבילנו השעה הייתה מאוד מאוד מוקדמת, אז מאוד כעסנו ולמרות זאת הלכנו הביתה. למחרת בבוקר נפגשנו בדרך לבית הספר זרקנו את הילקוטים שלנו לתוך הסליק , ואז במקום ללכת לבית הספר יצאנו מהמושב לטייל בשדות וכך בילינו את היום, וכל ההורים שלנו חיפשו אותנו, וכשהגנו הביתה כל אחד קיבל את עונשו.

בית הספר שלנו היה מיוחד בכל כיתה היו שני שנתונים היו כיתות של ארבע או חמישה שנתונים, הכיתה שלי הייתה "כיתה גדולה בת עשרה ילדים". המורים שלנו היו עולים חדשים, ולפעמים אנחנו לימדנו אותם עברית נכונה, למרות שהם נקראו מורים לעברית. למדנו הרבה מקריאת ספרים ומאנציקלופדיות שהיו בכל בית.

לבית הספר לא היה מבנה למדנו בתוך בתים שלא גרו בהם משפחות, ובבית שבו הכיתה שלי למנדה הידית כל הזמן יצאה מהדלת, ואנחנו ניצלנו את זה, פעם אחת כשהמורה היה בפנים סגרנו את הדלת ולקחנו את הידית וכך הוא ננעל בכיתה. בכיתה ח’ הגיעה למושב עליה ממרוקו וקיבלנו ילדים חדשים לכיתה, הם התקבלו יפה. בכיתה ח´ גם פרצה מלחמת סיני, והאבות שלנו נלחמו, ואנחנו היינו צריכים למלא את מקומם במשק. המלחמה נגמרה בניצחון שלנו. באותה שנה המדינה אספה כסף מהציבור לרכישת נשק, ואנחנו יצאנו להתרים במבצע שנקרא "קרן המגן", השיר הנפוץ במבצע היה תותחים במקום גרביים.

אחרי מלחמת סיני היו הרבה חדירות של מסתננים (פדאיון) מארצות ערב. אני זוכרת שפעמיים חדרו למושב שלנו, בפעם הראשונה הם גנבו פרידות מהמשקים. הפרד שלנו הצליח לברוח, וחזר הביתה את הרתמות של המסתננים, ולמחרת כל ילדי המושב באו לראות את הפרד הגיבור. ובפעם השנייה אחד החקלאים יצא לשדה בלילה לפתוח את ההשקיה, וירו עליו המסתננים, ולמזלנו הם לא פגעו בו, והוא רץ הביתה.

למדתי שנתיים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" בפנימייה, התגעגעתי נורא הביתה, וכעבור שנתיים חזרתי הביתה ולמדתי בבית הספר התיכוני בטבריה.

האנציקלופדיה שממנה למדתי

זיכרונות משנות העשרים

בשירות הצבאי שלי שירתי בנח"ל בגרעין חלוצים (עד היום אנחנו שומרים על קשר ויש לנו קבוצת ווצאפ), אחרי הטירונות הייתי בהיאחזות נחל בארותיים על גבול מצרים.

שרנו שירים של להקות צבאיות ושירי ארץ ישראל ורקדנו ריקודי עם. יצאנו לשמירות מסביב להיאחזות ובאחד הלילות, כשירדנו מהשמירה, והגעתי לחדר נפלט כדור מהרובה הצ’כי שלי ועשה חור בתקרה (החברה שלי שישנה בחדר אפילו לא התעוררה). האספקה שלנו הגיעה מבסיס שיבטה, וכשנגמרה האספקה הכנתי לחיילים "קציצות כלום" כמו שלמדתי מאמא שלי. מההיאחזות עברנו לקיבוץ לביא ושם פגשתי את טולי בעלי.

אחרי השירות הצבאי הלכתי להיות מורה ביישוב ספר "כרם בן זימרה" וכעבור שנה חזרתי הביתה טולי עזב את קיבוץ לביא והתחתנו ובנינו כאן את ביתנו המשותף

רותי בגן הילדים

הטבעת היקרה לי 

בפעילות התכנית, אחד מהמפגשים הוקדש לסיפורו של חפץ. אני בחרתי בטבעת, שקיבלתי מאמא שלי. אני שומרת עליה, בקופסת התכשיטים שלי. זו טבעת הקיימת במשפחתנו כבר יותר ממאה שנה. הטבעת קטנה ועגולה ועשויה מזהב טהור ומשובצת ביהלום.

טבעת זו יקרה לי מאחר והיא הייתה שייכת לסבתא שלי שנרצחה בשואה. מישהו מהמשפחה חזר לניטרה עיר מגוריה של אמי ושם אישה גויה ששמרה על הטבעת נתנה לו אותה, והוא העביר את הטבעת לאמא שלי היא ענדה אותה עד יום מותה, ומאז היא אצלי.

גרעין הנח"ל שלנו

ההתרמה לקרן המגן

גליון ציונים מבית הספר

הזוית האישית

שי: זוהי תכנית מעניינת שהרחיבה לי את הידע.