מאגר סיפורי מורשת

שמי חווה רונן, בילדותי היה שמי סועד צבחון. נולדתי בשנת 1949 בעיראק. כידוע, היהודים לא הורשו לעלות לארץ ישראל ורק בשנת 1951 ניתנה הרשאה גורפת לכל מי שרוצה לעזוב, ובתנאי שישאיר את הרכוש והכסף ולא ייקח דבר במזוודה פרט לבגדים. כמובן שהייתה שמחה גדולה בקרב הקהילה היהודית ומיהרו לעזוב ולוותר על חיים נוחים ועל הרכוש שצברו. לסבא שלי היה רכוש רב. היה להם בית גדול ומשרתים. עזבנו הכל ועלינו ארצה. למה אתם שואלים? מאז הגלות של העם בישראל השאיפה של היהודים בגולה תמיד הייתה לחזור לארץ ולירושלים הקדושה. אני הייתי בת שנתיים ולא ידעתי דבר, רק מהסיפורים ששמעתי מהוריי ומסבתי.

ההתמודדות בארץ

הגענו לארץ לא מיושבת, שממה ומדבר, מדינה צעירה שאך קמה ועדיין שותתת דם מהמלחמה נגד כל צבאות ערב שהקיפו אותה. כשעלינו ארצה מנינו חמש נפשות: אימא (נדרה), אבא (סאלח), סבתא מצד אימא (ביבי), אני הבכירה (סועד), ואחי (יוסף). ההורים סיפרו לי שהגיעו לארץ בהתרגשות רבה וקיבלו באהבה כל דבר ולא התלוננו. הממשלה הקימה אוהלים משפחתיים ענקיים, ללא חשמל, לכן השתמשנו בעששיות נפט שלא פעם התהפכו וגרמו לשריפות. לא היו מים זורמים והשירותים היו משותפים לכמה משפחות. העלייה הייתה המונית, הגיעו עולים מכל מיני ארצות, מאירופה ומארצות המזרח. לכן החיים היו מאוד קשים: קושי בשפה, קושי במציאת עבודה, בעיות קליטה ורפואה. סיפקו לנו מיטות ברזל צרות ומזרונים עשויים מקש. סבלנו מפשפשים ומעקיצות שגרמו לנפיחות וגירוד בגוף. באוהלים שהינו תקופה קצרה והגיע שלב המעברות.

אימא של סבתא רבתא עם סבתא ואימא שלי

החיים במעברה

במעברה עברתי תקופת ילדות נפלאה למרות המחסור. היו חיי רווחה לכן קיבלנו את התנאים ולמדנו להנות. המעברה הייתה מקום מעבר זמני עד שייבנה שיכון קבע. במעברות גרנו בצריפים כשכל משפחה קיבלה צריף, הצריף היה בנוי מעצים וגג אזבסט, אורכו היה 8 מטרים ורוחבו 4 מטרים, המיטות היו מסודרות אחת אחרי השנייה לאורך הקיר, ללא מחיצות לכן לא הייתה פרטיות. הייתה לנו חצר גדולה מגודרת, אימא שלי מאוד אהבה את הגינה וטיפחה אותה, היה לנו ברז מחוץ לצריף ושירותים משותפים עם השכנים, החיים לא היו קלים. לימים אבא שלי בנה מטבחון מצריף קטן שעמדו בו פתיליות בישול, מקרר, שולחן אוכל ומחסן מזון, ושימש גם כמקלחת. גם בצריפים לא היה חשמל וזה הקשה עלינו בחיי היום יום. לא היו מקררים חשמליים אלא ארגזים שנקראו "ארגזי קרח", היינו קונים אותם מאדם שהיה עובר עם טנדר ובלוקים של קרח, הוא היה שובר את הקרח באיזמל לפי דרישה, אנחנו הילדים היינו מחכים בקוצר רוח שיגיע מפני שאהבנו לאכול את השברים של הקרח . כיריים לא היו, היינו מבשלים על פתיליות בישול גדולות, הבישול היה נמשך כשלוש שעות. את החלב לא היינו קונים בבקבוקים אלא מעגלון, שהיה מגיע עם מיכל ענק של חלב קר והיינו עומדים עם קלחות והיה מביא לנו לפי ליטרים. את הנפט לתאורה ולבישול היה מספק עגלון אחר שהיה עובר עם מיכל ענק של נפט, היה מצלצל בפעמון כדי להודיע שהוא נמצא בסביבה, התושבים היו באים עם כלים מסוימים, לעגלון היה כלי מדידה והיה מספק לכל אחד את הכמות שהיה צריך. היינו משלמים על הנפט והקרח בכסף שלנו, אבל את מוצרי המזון (סוכר, קמח, לחם…) היינו קונים בתלושים שהביאו לכל משפחה לפי מספר הנפשות שלה, בגלל תקופת הצנע. בכדי ללמד את העולים עברית נשלחו מורות חיילות ללמד אותם את השפה העברית בשיעורי ערב. אני זוכרת את המחברות של אמי מלאי משפטים ומילים חדשות. במעברה עברתי תקופת ילדות נפלאה למרות המחסור. היו חיי רווחה לכן קיבלנו את התנאים ולמדנו להנות.

סבתא שלי עם אחיה

המשפחה שלי  

אני זוכרת את עצמי רק מגיל שש כשגרנו בצריף. לימים נולדו לנו עוד שני אחים בצריף בעזרת מיילדת ולא בבית החולים, אח ואחות. אז היינו ארבעה אחים. אני, סועד, יוסף צעיר ממני בשנה, תקווה, צעירה בשלוש שנים, והצעיר שביננו – איתן. המשפחה גדלה. מנינו שבע נפשות ביחד עם הסבתא, ועל אבא היה לפרנס אותנו בכבוד. המעט שהיה לנו היה נראה הרבה. אבא שלי היה פעיל בקרב הקהילה וקידם את עצמו בתפקידים. הוא שובץ לעבודה בתל השומר כרכז מודיעין עד שיצא לפנסייה בשנות התשעים. אימא שלי עבדה כמטפלת בתינוקות כך שהמצב הכלכלי בבית השתפר. הוריי היו הורים טובים, השתדלו לספק את צרכינו ולפנק אותנו. סבתי השפיעה עליי מאוד, חינכה אותנו למוסר, ליושר ולאהבת הזולת. אישה עדינה וחכמה, הייתה אהובה על כל המשפחה.

סבתא שלי עם שני האחים שלה

זיכרונות ילדות

אני רוצה לספר על חוויות ילדות בקריית אונו. לא היו כבישים ולא דרכים קלות אלא הרבה חולות מסביב. נרשמתי לבית ספר שהיה מרוחק קילומטר מהבית והיה עלינו ללכת בחול החם בקיץ ובחורף להתבוצץ בבוץ. היו לנו מעט כיתות (הכיתות שלנו היו צריפים), כמובן ללא מזגן וללא חימום, בחורף ישבנו עם סוודרים ומעילים. היינו משחקים המון בחצר בית הספר בתופסת ודלגיות, משחקי קלאס ובכדור שהיינו מביאים מהבית. כשלמדתי בכיתה ג' נכנסה לכיתה המורה ריגינה ואמרה: "ילדים, מהיום לא יהיו יותר שמות זרים, עליכם לבחור שמות עבריים, ראש הממשלה דוד בן גוריון דרש שידברו רק עברית". שמי סועד, זהו שם עיראקי לא עברי, לא ידעתי באיזה שם לבחור מבלי להתייעץ עם הוריי. בכיתה המקבילה למדה חברה טובה שלי שבחרה בשם חווה לכן אמרתי למורה "שמי חווה, אני בוחרת חווה" ומאז זה שמי. להוריי היה קשה לקבל את ההחלטה אבל השלימו איתה ללא ברירה. למרות הדלות וחוסר האמצעים במעברה זכורות לי חוויות טובות.

המעבר לפתח תקווה- היום

החיים במעברה הסתיימו כשהייתי בת 10, כזכור, המעברה היוותה מעבר לשכון קבע ואכן עברנו לגור בפתח תקווה. המעבר היה חד: מצריף לבית בנוי שיש בו חשמל ומים זורמים, המעבר לבית הספר היה חד: כיתות בנויות, גדולות, לבוש עשיר יותר, חומר לימוד מתקדם יותר ממה שלמדתי. לאט לאט תפסתי מקום בחברה והתרגלתי לכל השינויים. כיום אני סבתא נשואה לאריה, סבתא ל עשרה נכדים, אימא לשלושה ילדים, משפחה נפלאה ואוהבת.

כל המשפחה

הזוית האישית

סבתא חווה: הייתה לי הזדמנות נפלאה לספר לנכדתי מעט היסטוריה על העלייה לארץ והחוויות שחוויתי. זו תכנית נפלאה בה מזדמן לספר לדור הצעיר איך נולדה המדינה יש מאין ועל הקשיים שהיו מנת חלקנו. לספר איך התגברנו והשתלבנו בה. אין כמו מדינתנו האהובה. התקווה שידעו לשמור עליה. זוהי תכנית מבורכת.

מעיין: נהניתי מאוד מהתכנית! זו הייתה חוויה לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי,  זכיתי להכיר אותה יותר, באיזו סביבה היא גדלה וללמוד עוד על החיים שלה ועל מה שהיא עברה בחיים.