מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי נגולה, הורי עלו  ממוסול בעיראק במאי 1951 במבצע עזרה ונחמיה.

כשהורי עלו ארצה, הם הועברו למעברות ושוכנו באוהלים במעברת באר יעקב. אני נולדתי בינואר 1952 בבית החולים "צריפין" שהיה סמוך למעברת באר יעקב .

בשנת 1941 כשהתחילו הפרעות בעיראק –"פרהוד" והתחילה תקופה של אנטישמיות ביהודים על ידי הערבים , 179 אנשים מהקהילה היהודית העיראקית, נתלו ברחובות העיר. בעקבות כך התחילו היהודים לפחד מפני השלטון העיראקי, והתנועה הציונית התחילה לפעול במחתרת למען יציאת היהודים מעיראק .

היהודים התארגנו במחתרת לעלות לישראל. הם נאלצו להשאיר את כל רכושם, ביתם והעסקים שבהם עבדו והתפרנסו, ולא הותר להם להביא עימם כסף,  תכשיטים או כל ציוד אחר, והם נאלצו לנטוש את עיראק ולברוח לארץ. בין לילה פועלי העלייה העבירו אותם לבית כנסת בבגדד, נשים ,ילדים וגברים. שם חיכו למטוס שנחת בלילה והטיס אותם לארץ . בשדה התעופה המתינו להן משאיות, שהובילו אותם משדה התעופה, למחנה העולים בעתלית, ולאחר כחודש העבירו אותם למעברת באר יעקב, ושיכנו אותם צריפים.

הקליטה הייתה קשה כי לא היה להם כסף ורכוש,  או ציוד והם נאלצו לחיות באוהלים. כולן היו משפחות גדולות, מרובות ילדים, ללא מים ומזון, וזה השפיע עליהם בצורה קשה. הם הרגישו נחותים ומושפלים והם לא יכלו להתלונן, כי הם לא ידעו את השפה והיה להם קשה לתקשר .

הורי לא בחרו את מקום מגוריהם, פעילי העלייה מהממשלה והסוכנות החליטו עבורם, מבלי להתייעץ איתם. בסופו של דבר הגיעו הוריי לכפר יונה, שם רכשו בית עם חצר ומשק עזר יחד עם דודתי ובעלה. רכישת הבית באופן עצמאי התאפשרה בזכות מטבעות ותכשיטי זהב, שהוברחו על ידי הורי לארץ ,חרף האיסור שחל עליהם להביא כסף ,זהב ורכוש. המטבעות והתכשיטים נתפרו בתוך כיסי בד, של המעילים, ובתוך נעלי הילדים. בנוסף לכך, אבי העביר כסף מעיראק לבני משפחה שחלקם התגוררו בלונדון, הם היו נפגשים בלבנון, וכך היו מעבירים להם את הכסף. משפחתי גרה בכפר יונה עד היום.

סיפור עצוב ששמעתי מהורי

בתקופת העלייה לארץ, כאשר משפחתי התגוררה במחנה העולים בעתלית, באוהלים, היה חורף קשה. עקב הגשמים העזים שירדו האוהלים לא עמדו בסערה הקשה ועפו . האנשים נאלצו למצוא מחסה לילדים,  במחנות צבאיים שהיו בסביבה, עד שהסערה חלפה. לקיחת הילדים מהוריהם, הלחיצה מאוד את הוריי כי ארע להם מקרה מאוד מצער בזמן השהייה בעתלית. לאחר שהות של שלושה חודשים במעברה, אחי התינוק, בן השלושה חודשים נפל מהנדנדה נלקח לבית החולים אסף הרופא, ושם אמרו להם שישאירו את הילד לטיפול רפואי, הוריי השאירו אותו, וכשחזרו לשם אחריי יומיים כדי לבקר אותו, נאמר להם שהוא נפטר. הם  קיבלו תעודת פטירה, ולא את הגופה לקבורה, ועד היום לא ברור מה עלה בגורלו. כל הניסיונות לברר היכן אחי התינוק לא צלחו.

לאחר השירות הצבאי גויסתי למשטרת ישראל. בשנת 1977 התחתנתי עם צדוק בעלי, ועברתי לעבוד במשטרת נהריה. עם השנים נולדו לי ארבעה ילדים, ולאחר שלושים שנות שירות במשטרה, יצאתי לגמלאות. כעת אני סבתא במשרה מלאה.

הזווית האישית

שירה: היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע את סיפור החיים שלה, נהניתי מאוד מזמן האיכות שלנו ביחד.

שושי: נהניתי מאוד לספר לנכדתי חוויות מבית הוריי, ריגש אותי להעביר לדור ההמשך את מה שעבר עליי, תודה רבה על ההזדמנות.