מאגר סיפורי מורשת

סיפור עלייה לארץ – פרק בחיי סבא 1945-1943

בחודשים האחרונים של שנת 1942, הופצו שמועות שהנאצים בגרמניה ובכל הארצות הכבושות באירופה, משמידים את היהודים. בטורקיה הייתה אווירה מאוד קשה באותה התקופה, וקמה מחתרת של צעירים שקראו לעצמם "נאנמי ציון", אשר הפיצו מידע על ארץ ישראל בקרב הנוער היהודי באיסטנבול. הם היו אוספים קבוצות נוער במקומות נידחים, והיו מסבירים על הקיבוצים, מושבים, על החלוצים וכו' שבארץ ישראל.

כתוצאה נרשמו נערים רבים לעליה במשרדו של איש הסוכנות גולדין. הייתי בין אלה שנרשמו. אחי הגדול ז"ל פטריוט לארץ ישראל וציוני סידר לי את הניירת והדרכון.

בדצמבר 1942 עליתי לרכבת (בחידר פשה), נפרדתי מהמשפחה, הילד היהודי היחיד, ועוד משפחה מבולגריה. הייתי בן 14.5 שנים. ניסיתי ליצור עם המשפחה מבולגריה, אך לצערי הם לא היו מעוניינים.

הרכבת יצאה לדרך בשעות הבוקר, עוברת לאורכה של אנטוליה דרך אנקרה דרומה ומגיעה מטורקיה לסוריה. לדרך הייתי מצויד במאפים ובקבוק מים. באחת התחנות עלו חיילים תורכים ומבלי לשאול ראו את הבקבוק ושתו לי את המים. בשעות הערב המאוחרות הרכבת נכנסה לסוריה והגיעה לחלב.

בבוקר ירדתי מהרכבת עם מזוודה קטנה ומחכה לאיש הסוכנות שאמור היה לפגוש אותי בתחנה. חיכיתי הרבה זמן ואף אחד לא בא. פגשתי בתחנה בחור ארמני ואמרתי לו שאתן לו כסף ושייקח אותי לכתובת שהייתה בידי. עוד באיסטנבול דאגו שיהיה לי כתובת של משפחה יהודית בחלב. הבחור הוביל אותי לכתובת, שילמתי לו את הכסף.

נכנסתי לדירה, הסברתי את עצמי וקיבלו אותי בסבר פנים יפות. קרוב לצהרים הזמינו אותי לארוחת צהריים, הארוחה הייתה טובה עם יין ועם גמר הארוחה הייתי כל כך עייף שנרדמתי בישיבה. לפנות ערב לקח אותי בעל הבית  למשרד של הסוכנות ונפרד ממני. רק אז פגשתי את האיש שהיה אמור לקבל אותי בתחנה. שאלתי אותו איך זה שלא ראית נער מסתובב בתחנה? האיש ענה: "ראיתי אותך וחשבתי שאתה טורקי עם כובע בארט. זה אופייני לטורקים. לכן הוא לא ניגש.

מאותו רגע הייתי תחת חסותו, שמו היה סלים. היות ותעודת הזהות שלי הלכה לאיבוד בגבול נסענו לברר מה עם התעודה וזה לקח שבוע. באותו זמן סלים הזמין לי חדר במלון ריץ עם ארוחות, כמובן מטעם הסוכנות. סלים לקח אותי לבקר בשוק ובבתים שהיו צעירים שצריכים לעבור את הגבול בין סוריה לישראל (פלסטינה). כמו כן ביקרנו בבית הכנסת, גם במחנה של הצבא האנגלי. היו שם חיילים סיקים מהודו, כולם בחלב הכירו את סלים. אחרי שבוע שהסתובבנו בחלב, סלים קנה לי כרטיס לאוטובוס חלב – ביירות. שוב אני נער יהודי יחיד, מסביבי כולם ערבים. נסענו כל הלילה ולפנות בוקר עברנו את טריפולי וכעבור זמן מה הגענו לביירות. (באותם ימים השליטה בסוריה הייתה בידי הצרפתים-וישי, עם כמה נקודות שליטה אנגליות). באותם הימים אי אפשר היה לטוס במטוס וגם לא לשוט באוניה ולכן הדרך היחדה הייתה ברכבת.

בבירות אי' הסוכנות קיבל אותי, לקח אותי למסעדה יפה. אחרי הצהריים הושיב אותי במונית. באותם הימים היה שירות מוניות בירות/חיפה. במונית פגשתי את המשפחה מבולגריה, נסענו אל הגבול לכיוון פלסטינה, דרך מעבר ראש אל נקורה (ראש הניקרה),מסיבה שלא הבנתי לעברנו באתו לילה לישראל. רק לפנות בוקר נתנו לנו לעבור. בדרך ראיתי את נהריה, עכו והגענו לחיפה לבית עולים בבת -גלים. אני ידעתי לאן הייתי צריך להגיע. בבית העולים הייתי מספר ימים עד שהגיע שליח לקחת אותי לבית הספר החקלאי במגדיאל. (הוד השרון של היום).

בבית הספר החקלאי הייתי משנת 1943 עד סוף 1945. אלו היו שנים יפות מאוד. נפגשתי עם חברים שלי עוד מאיסטנבול והיו שם הנערים מארצות שונות, גרמניה, הונגריה, רומניה ופולין. במוסד הזה למדנו חקלאות, כגון חריש, חליבה, מטעים וכו'. כמו כן למדנו קצת תנ"ך, עברית, היסטוריה, ציונות וכו'.

שמואל בבית הספר החקלאי במגדיאל

הזוית האישית

סיפורו של שמואל תועד ע"י איתי נכדו בתכנית הקשר הרב דורי.