מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה נולדתי  באגדיר, שבמרוקו בשנת 1939.

אימי רחל, אבי דויד,  יש לי שבעה אחים ושתי אחיות. הבכור: דני, אחריו- מוריס, יצחק, שלמה (אני), אברהם, לילי, סימה, יעקוב והאחרון ניסים.

גדלתי באגדיר,  שבמרוקו ולמדתי בבית ספר אליאנס.

בילדותי, המשחקים היו פשוטים ועשויים מחומרים זמינים בסביבה. שיחקתי בג'ולות, הכנתי יויו מתפוח אדמה, וחרצן של מישמש, ושיחקתי רב הזמן בחוץ, וביליתי הרבה בחוף הים (האוקיינוס האטלנטי). הייתי בצופים ונהניתי מהמשחקים והטיולים.

אני ומשפחתי עלינו ארצה באוניה ב- 26.4.1956

כשהתגייסתי לצבא, שירתי בחיל הצנחנים שנתיים וחצי. האימונים היו מאתגרים, אבל בסך הכל מאוד נהנתי, ושירתי במילואים עד גיל חמישים.

התחתנתי בתאריך 16.12.1969 בחיפה באולמי לב הדר, לבשתי חליפה בפעם הראשונה בחיי.

למדתי חקלאות ועבדתי כל חיי כחקלאי. אני מאוד אוהב את המדינה, וקשור לאדמתה. אני תמיד אומר "המדינה חייבת לייצר בעצמה את המזון לאזרחיה, אחרת אין לה זכות קיום. אסור להיות תלויים ביבוא מזון מבחוץ"

התחתנתי עם דינה (אחות במקצועה), ונולדו לנו ארבעה ילדים. רווית הבכורה, אחריה יניב, אחריו עינת (אמא של רומי) והקטן רביב.

התחביבים שלי הם ספורט, טיולים, קריאת ספרים, במיוחד בתנ"ך ובילוי עם בני המשפחה.

כיום אני בעל משק חקלאי. כשיש לי שעות פנאי אני אוהב לקרוא.

סיפורו של מכתב

סבא שלי כתב את המכתב הזה  לסבתא שלי חודשיים אחרי שהם הכירו. ב11.5.1967 הוא כתב לה שהוא מצטער שהוא לא הצליח להגיע למפגש, שהם קבעו כי הוא היה עמוס בעבודה. ואפילו עבד בלילות. אפשר ללמוד מהתקופה שסבא שלי היה עמוס בעבודה ולא יכול היה להתפנות לדברים אחרים.

סבא כתב את זה על נייר מחברת, ועט כחול. לדעתי הכותרת המתאימה למכתב היא:

מכתב התנצלות לדינה

הזוית האישית

רומי הנכדה: אני שמחה שהייתה לי הזדמנות להכיר את הילדות של סבא שלי. מאוד שמחתי לדעת שהוא מאוד קשור לישראל, ולאדמותיה.