מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה של מיכל (מרסל) לארץ ישראל

מיכל ונכדתה קרן בערב שורשים
מיכל ומשפחתה
לא פשוט לעלות ארצה מסוריה

 
עלינו לארץ בקבוצות קטנות: בהתחלה עלתה אחותי דורותי, שהיו לה בעיות עיניים ושמענו שיש רופאים טובים בישראל. אחר כך אחותי הבכורה פרידה עלתה לבד ואחר כך אני ואחותי יעל. בסוף עלו ההורים שלי עם ארבעת האחים האחרים (האח היחיד ה"נסיך", האחות ה"יפה" ו-2 הקטנות במשפחה).

 

ניסינו לעלות לארץ מספר פעמים. בפעם הראשונה שניסינו לעלות לארץ, אני ואחותי ישבנו בבית הקפה לחכות למבריח והרגשתי מאוד עצובה ומודאגת על זה שאני נפרדת מהמשפחה שלי ושאני לא יודעת מתי אני אראה אותם שוב. בסופו של דבר, המבריח החליט שזה מסוכן מידי ויש יותר מידי שומרים ולכן לא יצאנו לדרך וחזרנו הביתה לחאלב.

מספר חודשים לאחר הניסיון הכושל, כל משפחתי עזבה את סוריה (חאלב) ועברה לגור בלבנון בכפר בשם עלי במטרה לעלות לארץ. גרנו בדירה שכורה אצל הדרוזים. אבא נסע לביירות כל פעם כדי לסדר לנו עליה לא חוקית לארץ. הוא היה מתקשר מביירות ואומר "עכשיו מיכל ויעל יוצאות". היינו מתכוננות ויוצאות מיד לביירות. אך כל פעם אמרו לנו שאי אפשר לצאת לדרך וחזרנו הביתה. בפעם הרביעית או החמישית שוב קראו לנו לביירות והיינו בטוחים שגם הפעם יחזירו אותנו הביתה. אפילו אמא שלי ששיחקה בקלפים רק הניפה יד לשלום בחושבה שנחזור הביתה. אך דווקא באותה פעם באמת יצאנו לדרך!!
 

תמונה 1

 

אסור היה להביא חפצים ומזוודות ולכן היינו צריכות ללבוש כל מה שרצינו לקחת – לבשנו את כל הבגדים שלנו אחד על השני. וכך יצאנו לדרך. בחשכת הלילה עלינו על סירת מנוע המיועדת למקסימום 20 איש. העלו 40 איש עליה כשאת הילדים הושיבו מתחת לספסל. אבא ביקש מאישה אחת שתשמור עלינו – 2 ילדות קטנות לבד. אך כל מה שאני זוכרת זה שהיא ישבה לי על הרגל כל הדרך…

הנסיעה ערכה 10 שעות! היה חם וצפוף ורטוב – אני זוכרת שהמעיל שלי נרטב. היינו צריכים להיות בשקט מוחלט. רציתי להקיא, אז הביאו לי פחית שהסריחה מבנזין, אז עוד יותר הקאתי. אחרי 10 שעות נכנסנו למים של ישראל. הוציאו אותנו ממתחת לספסלים, רחצו לי את הפרצוף במי ים וראינו את האורות של העיר חיפה!!  מאד התרגשנו. היה אויר צח ונעים וכולנו שרנו את התקווה.

הגענו לכפר עזוב ליד החוף ובו רק בית אחד שלם (עד היום אני לא יודעת איזה כפר זה היה – אולי אכזיב?). נכנסנו לבית השלם הבודד וישנו במיטות מתקפלות. היה קשה להרדם מרוב התרגשות אך כולנו היינו מאד עייפים. בבוקר באה ישראלית "ציונית" (כך בסוריה היינו קוראים לישראלים). היא הייתה מכוערת עם משקפיים ולבשה מכנסיים (!!) [בחאלב בנות אף פעם לא לבשו מכנסיים]  – אך בעיני היא נראתה סמל היופי והגבורה, כי הייתה ציונית. נתנו לנו תה עם ביסקוויטים וריבה. אחר כך העבירו אותנו לחיפה ומשם למחנה מעבר "סן לוק". אחר כך העבירו אותי לפנימייה של ילדים. אחרי כשנה וחצי שאר המשפחה שלי הגיעה לארץ.
תמונה 2

מילון

חאלב
עיר בסוריה

עלי
כפר דרוזי

ביירות
עיר בירה של לבנון

ציטוטים

”זו הייתה הפעם היחידה שראיתי את אבא שלי בוכה.“

הקשר הרב דורי