מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה שלי מברית המועצות

סבתא מריאנה והנכד אופיר
סבתא מריאנה בצעירותה
ההיכרות שלי עם ארץ ישראל

קוראים לי מריאנה גנדלב. נולדתי בשנת 1938 למשפחה יהודית בסנט פטרסבורג שבברית המועצות. עליתי לארץ בשנת 1999 ביחד עם בעלי, בוריס. יש לי שני ילדים: בן ובת, וארבעה נכדים: הבכורה בת 21, שניים בני 18, והקטן בן 12.

תמונה 1
סבתא מריאנה עם בעלה וילדיה

בזמן ילדותי, בברית המועצות הייתה אנטישמיות. ליהודים היו עבודות מאוד מכובדות ומצליחות – מדענים, מוזיקאים, שחקנים, סופרים, משוררים, זמרים ועוד. כדי שלא יזהו שהם יהודים וכך יוכלו לעבוד בעבודות מכובדות, הציעו לאותם האנשים לשנות את שם המשפחה שלהם לשם משפחה לא יהודי, כי לתושבים היה לא נעים לשמוע שמות יהודיים. רק אחרי שקראתי על הפוגרומים  בעיתונים הבנתי שיש אנטישמיות כלפיי הלאום שלי, והרגשתי זרה.

האנטישמיות השפיעה גם על הבן שלי. צחקו עליו והקניטו אותו על היותו יהודי. עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, החיים שלי השתנו מיד. לפני כן עבדתי במפעל צבאי, אך בעקבות המשבר הכלכלי שהיה, הוא פשט רגל ואיבדתי את עבודתי. נאלצתי למצוא עבודה אחרת, בתחום שלא הכרתי. התחלתי לעבוד בתור עובדת פשוטה במפעל להכנת תרופות.

הבן שלי, איליה, החליט גם הוא לשנות את חייו ועלה עצמאית, בגיל 20, לארץ. הסיבה העיקרית לכך הייתה החיבור ליהדות. בישראל הוא פגש את אשתו והקים משפחה. נולדה לו ילדה. אחרי שהוא עלה, אני ביקרתי בארץ מספר פעמים, כדי להכיר את משפחתו של הבן שלי ולטפל בנכדה שלי, וגם כדי לטייל בארץ. אני ובעלי ביקרנו כמעט בכל נקודה בארץ. בכל פעם שחזרתי מהביקור בישראל החמה הוקל לי, משום שחזרתי לרוסיה הקרירה.

תמונה 2
סבתא מריאנה בביקורה בארץ

מאוד דאגתי לבני, שגר בישראל לבד. התכתבנו בעזרת מכתבים וכך שמרנו על קשר קרוב. מאוחר יותר הוא המשיך את לימודיו בישראל בטכניון וסיים כמה תארים. הייתי מאוד מאושרת בשבילו על חייו המוצלחים בארץ.

עם הזמן, התחזקה אצלי התחושה שאני לא רוצה לחיות בארץ שבה אני מיעוט ושבה אני צריכה להסתיר את הלאום שלי, אלא בארץ שבה אני הרוב ושבה אני לא צריכה להתבייש בהיותי יהודייה. כמו כן, קראתי ספרים של סופרים ישראלים, כמו: מאיר שלו, עמוס עוז, דוד גרוסמן וכדומה. מאוד התחברתי לתרבות הישראלית ובשנת 1999 עליתי לארץ עם בעלי, בגיל 60.

מכרנו את כל מה שהיה לנו ברוסיה: את הדירה שלנו, את "בית הקיץ" שלנו, את הגינה ואת המכונית. כשעלינו על המטוס הרגשנו אופוריה ואושר. הרגשנו שאנחנו מתחילים חיים חדשים. ופה בישראל, היינו מאושרים. בכל יום היינו מטיילים ביחד ומכירים מקומות חדשים. לא עבדנו פה. ברוסיה אני הייתי מתכננת של טורפדו תת ימי ובעלי היה טכנאי רדיו אבל בגילנו לא היה אפשר למצוא עבודה בתחומים האלו וללא ידיעת עברית. כמה חודשים לאחר שהגענו נולד הנכד השני שלנו. אני ובעלי לקחנו אחריות על גידול הנכדים, ובכך נתנו לבן שלי ולאשתו את האפשרות לעבוד עוד וללמוד לעוד תארים. כבר מהחודשים הראשונים של הנכדים שלנו ועד היום, היינו איתם, טיפלנו בהם, ועזרנו להם בעת הצורך.

הקושי הכי גדול שלי היה שלא דיברתי בעברית. ניסיתי ללמוד עברית לבד במשך המון שנים. היו לי ספרים ומחברות בעברית ובעזרתם למדתי. הזיכרון שלי לא היה מספיק טוב ללמוד עוד שפה אז ויתרתי על לימודיי השפה.

השיר שעזר לי להתאקלם בארץ היה כאן נולדתי, אבל העולים הרוסים ששרו את השיר החליפו את המילה 'כאן' למילה 'שם'.

עד היום אנחנו גרים פה, ומתגאים בהצלחות של הנכדים שלנו. אנחנו שמחים שעלינו לארץ, כי אחרת היינו חיים לבד, ולא היינו מכירים את הנכדים שלנו.

תמונה 3
כל המשפחה המורחבת בישראל

הללויה

הזוית האישית

מריאנה: מאוד נהניתי לספר לנכד שלי את סיפורי. קצרה היריעה מכדי לספר על כל החיים, אבל המפגשים שמתקיימים בבית הספר מעניינים ועוברים באווירה שמחה ומהנה.

אופיר: נהניתי מאוד להקשיב לסיפורים של סבתא. הייתי שמח לשמוע עוד. למדתי דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא שלי, ובכלל על המשפחה שלי. המפגשים של הקשר הרב דורי מאוד מהנים ובהם אני לומד על סבתא שלי המון ומלמד אותה דברים שהיא לא ידעה בנושאים שונים. אני נהנה מאוד לתרגם את מה שסבתא שלי אומרת ברוסית, ולתרגם לה את מה שאחרים אומרים. אני נהנה להקשיב לסיפורים ולחוויות שלה גם מרוסיה וגם מישראל.

מילון

פוגרום
תקיפות אנטישמיות אלימות כלפי יהודים באימפריה הרוסית אשר כללו רציחות וחטיפות.

ציטוטים

”.Всё проходит - пройдёт и это הכל עובר - גם זה יעבור.“

הקשר הרב דורי