מאגר סיפורי מורשת

שמי מגי אלבז, נולדתי בשנת 1947 בטוניס שבתוניסיה ועליתי לארץ בשנת 1955.

סיפורו של אבי: בתקופת השואה (מלחמת העולם השנייה), לקראת סוף המלחמה הגיעו הנאצים לצפון אפריקה, לטוניס.

את אבי לקחו למחנה עבודה, למשך תשעה חודשים. לקחו אותו לג'בל ג'לוב שבוינה ושם הוא וחבריו, עבדו בפרך. סחבו סלעי ענק ממקום למקום רק כדי להתעלל בהם ולשבור את רוחם. אוכל לא היה ומים בקושי, הם ישנו באסמים על ערימות קש קוצניות עם הפרות ושאר חיות המשק. כולם שם התמלאו בכינים והסתובבו לבושים בסחבות.

הגרמנים התעללו בהם, הרביצו להם בשל כל תנועה שלא מצאה חן בעיניהם. היה שם חייל איטלקי שדי ריחם עליהם וכל פעם שהגרמני היה מתרחק מהמקום הוא היה מקל עליהם בעבודה. בתקופה זו רצחו לאבי שני חברים טובים, הנערים הללו היו רק בני 18-19.

בסוף המלחמה הם חזרו לטוניס. היהודים מילאו את כל הרחובות ושם קיבלו את השבים מהמחנות, בדברי מתיקה ופרחים. היה בכי נוראי, בשילוב של שמחה ועצב על אלה שלא חזרו.

5 שנים לאחר מכן הוא התחתן עם אמי. נולדו להם שלושה ילדים, אני מגי, אחי פרדי ואחותי נדין.

בגיל 6 וחצי התחלתי את דרכי ארצה, זה היה הניצחון שלנו כנגד הגרמנים. באוניה מטוניס לצרפת לכיוון מרסיי, למחנה מעבר, שטנו באוניה רעועה מאוד. הים היה סוער, הגלים התנפצו על בטן האוניה ואנשים התגלגלו, הם נזרקו ממקום למקום.

הייתה לנו מזוודה שבתוכה הייתה בובתי היקרה, ולפתע פתאום התיישב אחד האנשים על המזוודה ושבר לי את הבובה. הבכי מצדי לא הפסיק, הורי לא הצליחו להרגיע אותי. סוף סוף הגענו בנס למחנה המעבר במרסי שבצרפת, בגבול פריז.

בפריז היה לי דוד מצד אבי, הוא שמע על סיפור הבובה והחליט לקחת אותי לפריז ולקנות לי בובה חדשה כדי שלא אבכה עוד. היינו משפחה קטנה, הורים ושלושה ילדים. נשארנו במרסי כחצי שנה, בגלל מחלתה של אחותי הקטנה שהייתה זקוקה לבתי חולים מדי פעם.

אמי ז"ל עזרה במחנה במרפאת האחות ואבי ז"ל היה אחראי על המחנה. משם שטנו באוניה בשם ירושלים. השיט היה נעים ונוח.

הגענו לחיפה בחושך, שם ניסו לרסס אותנו בדידיטי. אמי התנגדה בתוקף ולא נתנה להם לרסס אותנו, אחר כך העלו אותנו למשאיות, כמו שמעלים כבשים.

נסענו משם ישר למעברת חרובית, שם שפכו אותנו מהמשאית כמו ששופכים חול או חצץ. היינו שם כמה חודשים עד שפינו אותנו למושב ערוגות.

השהיה במעברה הייתה לא קלה. ישנו בצריף שהיה מחולק באמצעות וילונות, מעבר לכל וילון לנה משפחה אחרת. בזמנו היו הרבה פדיונים (מחבלים) שנכנסו למעברה. ולכן כל הגברים שמרו בלילות בתורנויות. השירותים היו בחוץ, ולכן השומרים היו לוקחים אותנו עם עששיות ביד. המעברה הייתה חשוכה מאוד. לא ראינו ממרחק הכי קטן. במשך היום הגברים נטעו עצי יער מסביב למחנה.

סוף סוף הגענו למושב ערוגות, כמו שאמרתי, שזה היה חלומה של אמי. אמי גדלה יתומה מהורים ולכן עבדה מאוד קשה כדי לגדל ולפרנס (כדי לחפות על מה שלא קיבלה).

אבי עבד מחוץ למושב בתחנת טרקטורים בלכיש, אחר כך היה מחסנאי ראשי במפעל עשות. הוא היה המפרנס העיקרי של המשפחה, היות ובמושב הפרנסה הייתה לא משהו.

החיים לא היו קלים, אך שמחים. לא היו תלונות, שמחנו על כל דבר.

הזוית האישית

הסיפור תועד ע"י יהונתן וסבתא תמי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס מבואות