מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי זהבה,  בילדותי נקראתי גולדה על שם סבתא מצד אבא שלי, ששמו היה אוניקו.

ילדות

נולדתי ברומניה בשנת 1946 באזור שנקרא טרנסילבניה, שהיה שייך להונגרים, ונכבש על ידי הרומנים. נולדתי  בעיר קטנה בשם וידין ב27 בספטמבר  1946, שנה לאחר סיום המלחמה. הורי היו ניצולי שואה אשר רוב משפחתם נרצחה בשואה. לאבי נשארו רק אחות ואח ולאמי ניצלו רק אחות ואבא.

גדלתי בכפר קטן בשם וואדו קרישולוי שליד העיר הגדולה אורדיה. בכפר היה נחל ובקיץ היינו מתרחצים בו. בחורף הנחל היה קופא והיינו מחליקים עליו. לפעמים הקרח היה נשבר והיינו נופלים למים הקפואים. בשלג היינו גולשים עם מזחלות, מכינים בובות שלג, וזורקים אחד על השני כדורי שלג. באביב כשהשלג נמס, היינו הולכים ליער לקטוף את הפרחים הראשונים שפרחו, שנקראו פעמוני השלג. אספנו גם פטריות ובקיץ היינו קוטפים פטל, אוכמניות ותות שדה. הבית שבו גדלנו היה גדול, ונחשבנו למשפחה אמידה והיו להורי משרתים. לפני המלחמה הייתה לנו מכולת משפחתית. לאחר המלחמה אבא שלי היה אחראי על מכולת בכפר, ואמא שלי הייתה עקרת בית. לא היה חסר דבר בבית, אבל אבא שלי תמיד ביקש לא לצאת עם אוכל מחוץ לבית,כדי לא לנקר עיניים לשכנים.

בכפר בו גדלתי רוב התושבים היו נוצרים. מתוכם חצי דוברי הונגרית וחצי רומנית. היינו ארבע משפחות יהודיות אחרי המלחמה בכפר, והייתה שכנות טובה בין כולם. עד היום יש קשר חזק שלא נותק, עם משפחה מהכפר שאנחנו מבקרים ומדברים איתם מדי פעם.

זיכרונות ילדות

בחופש הגדול,  אהבתי לטפס על עצי התות ולקטוף עלי תות עבור תולעי המשי.  לאבי היו כוורות בבית, והייתי עוזרת לו לסחוט את החלות הדבש במכונה. אהבתי להתחבא לאימי מאחורי החמניות הגדולות, שהיו בגינה. בגלל שהייתי בלונדינית זו הייתה הסוואה טובה. אני מאוד מתגעגעת לאוכל של אמא שלי, ושל סבתא שלי. במיוחד לשטרודל עם דובדבנים ואגוזים, לפלצ'ינטה, לממולאים, ולאטריות עם כרוב.

בכפר היו 2 בתי ספר האחד רומני, והשני הונגרי.אני  למדתי בבית הספר הרומני, ותקופה זו לא זכורה לי במיוחד.

העלייה לארץ

בשנת 1962, בגיל שש עשרה, עליתי לארץ באוניה בשם "תיאודור הרצל". עד איטליה נסענו ברכבת ומשם באוניה עד לנמל חיפה. בנמל חיפה חיכה לנו נציג של הסוכנות היהודית, ומשם נלקחנו בהסעה לנהריה. בנהריה קבלנו דירה בשכונת טרומפלדור.

עליתי עם הורי ואחי. הסיבה שעלינו לארץ היא, שבן משפחה שהגיע לפנינו כתב לנו מכתבים, ובהם הרבה לכתוב שטוב פה בארץ ישראל. בהגיענו לארץ, שלחו אותי ללמוד עברית דרך עליית הנוער, בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. שם כבר התחילו ללמוד באולפן, וביקשו מבחור צעיר שעלה לארץ שנה לפני כן, לעזור לי ללמוד עברית, נקשרנו מאוד, והפכנו לחברים, ולאחר שבע  שנים התחתנו.

באולפן למדתי בבוקר, ואחר הצהריים עבדתי בבית הילדים. בקיבוץ הייתה לי משפחה מאמצת, ועד היום הם משפחה שניה שלי, ואני בקשר הדוק איתם.

בגיל שמונה עשרה, התגייסתי לצבא ושירתי בנח"ל.

במרץ 1969 ביום גשום במיוחד, התחתנתי עם בעלי שלום בחיפה. הייתי בת עשרים ושלוש ובעלי היה בן עשרים וארבע.. לאחר שנה נולדה הבת הבכורה איילת (שהיא גם אמא של גיא) ולאחר שלוש שנים נולדה יפעת. לאחר תשע שנים נולדה שירי. יש לי היום,  ארבע נכדות ושלושה נכדים. הבכורה בת עשרים ושלוש, והצעירה בת שש. בעלי ואני גרים בשכנות באותו בניין עם בתי הבכורה איילת, בעלה ונכדיי מאי, עמית וגיא. אני דואגת להם לארוחת צהרים בכל יום, ומפנקת אותם במאכלים שהם אוהבים. עם בנותיי יפעת ושירי ומשפחותיהם, אנחנו נפגשים בחגים, ומדי פעם הם באים לישון בסופי שבוע,  וכולם נהנים ביחד. הנכדות אוהבות להכין איתי עוגות, ואני מפנקת אותם במתנות, ובאוכל שהם אוהבים ומתגעגעים אליו. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת ויש קשר מאוד חם ואוהב בין כולם.

בצעירותי עבדתי בסופר כקופאית, וכאשר נולדו בנותיי, העדפתי להיות בבית ולגדל אותן, בזמן שבעלי עבד שעות רבות מחוץ לבית. כמו כן לאבי הייתה מכולת, וכאשר בנותיי היו בבית הספר, הייתי עוזרת לו במכולת. כיום אני בפנסיה. עד לפני הקורונה היינו טסים לטייל בחוץ לארץ עם חברים וגם לבד, וביקרנו בהרבה מקומות יפים בעולם. אני מאוד אוהבת לבשל ולאפות, ומפנקת את כל משפחתי, בעלי, ילדיי נכדיי וחברים. הבית שלי תמיד פתוח לאורחים.

                                                             סבי וסבתי ביום חתונתם

הזווית האישית

גיא: נהניתי מאוד לעשות את העבודה עם סבתא, שמעתי את סיפור חייה, איך היא חוותה את ילדותה ומה היא עברה במהלך חייה, והיתה לשנינו חוויה נעימה.