מאגר סיפורי מורשת

דליה שמש נולדה בעיראק בעיר בצרה בשנת 1944. היא עלתה לארץ בשנת 1951. עלינו לארץ במטוס פרופלורים, זכור לי שבדרך זרקו לנו את המזוודות כדי שהמטוס לא יפול.

דליה מספרת: " כשעלינו לארץ אמרו שלכולם צריך להחליף את השמות, כשנולדתי ההורים שלי קראו לי סמירה. באותו הזמן בן גוריון אמר שצריך להחליף את השמות שלנו לשמות עבריים. נתנו לנו רשימה של שמות וכל אחד בחר שם שהוא רצה. שם המשפחה שלי כיום היה שמש בעיראקית ובישראל לא יודעים לבטא אותו, אז הם עברתו אותו ל'שמש'. שם המשפחה הקודם שלי היה מתיתהו (מתתיה). הוריי היו הורים טובים שקיבלו את החיים באהבה, לא היו תלונות.

כשעלינו לישראל קיבלנו אוהל, טוריה ומיטות עולים. אבא שלי הוציא את העשבים מהמקום והציב את האוהל על החולות שהגנו עלינו. לא היה לנו כלום חוץ מהמיטות, לא היו שירותים אז עשו צרכים בבור. אפילו נייר טואלט לא היה, אז ניקו עם כד מים. מרוב שהיו הרבה אוהלים הלכתי לאיבוד. אימא שלי שמה סמרטוט לבן על האוהל כדי שאוכל לזהות אותו, ולא מצאתי את האוהל כי הוא היה במקום נמוך.

באותה תקופה לבשנו חליפות שהבאנו מעיראק. ביום יום אכלנו לחם עם מרגרינה שהיה מפוזר עליה סוכר ואכלנו אבקת ביצים. מהאוהלים עברנו אחרי שנה לצריפונים. היו שם חרקים שמצצו לנו את הדם, ספיציפית יתוש בשם קאמל. למדתי בבבית ספר יסודי מכיתה א' עד כיתה ח'. הבית היה צריף, קנינו מגרש בגודל חצי דונם, עליו היה בית ערבי עם שלושה חדרים. גידלנו עצי פרי, תרנגולות ועיזים בשביל שיהיה חלב וגבינות. אחר כך מכרנו את המגרש וקנינו מגרש ברעננה. אבא שלי בנה בית עם מחסן ולכל שני אחים היה חדר. למדתי בתיכון ערב וביום עבדתי אצל מנהל בית ספר שהיה בפנסיה.

דליה בחתונתה 

בנערותי הייתי בתנועת נוער העובד, שם היו נוסעים לטיולים. לימדו אותנו לרקוד הורה ועשינו א"ש לילה בלילות, קומזיץ ואפינו פיתות על הטאבון ורקדנו יחד. אמצעי הבידור באותה התקופה (בשנות ה 60) היו בעיקר סרטים בקולנוע, הלכנו גם לראות להקות מחול בלט על הקרח, נסענו על האופניים. לא היו אמצעי תקשורת חוץ מהטלפון. בזמן הפנוי היינו משחקים תופסת, קפיצות בחבל וגולות. במשפחה שלי דאגו לכל הילדים שילמדו, שיהיה להם מקצוע. היחסים עם ההורים היו טובים ודאגו לחתן את כל הילדים.

את בעלי הכרתי בשידוך. נולדו לי שישה ילדים ויש לי 18 נכדים ומספר 19 בדרך. ילד אחד שלי עובד בתל השומר בהנהלה של בית החולים, ילד שנייה היא עובדת סוציאלית, ילד שלישי עובד במחשבים בחברת הפניקס, ילד רביעי עוסק בהנהלת חשבונות, והילדה חמישית עובדת באל על.

הזוית האישית

התיעוד נעשה בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי בבית התפוצות בהובלת המחנכת מיכל סופר והעו"ס מעיין ברכה.