מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים חוגי, נולדתי ב-1955 במיקנס שבמרוקו לאודט ויהודה טולדנו.

בילדותי, למדתי בגן ובבית ספר במרוקו. בגיל שמונה בשנת 1963 עליתי לארץ ישראל, למעברת קריית טבעון, שם למדתי בבית הספר "יבנה". לא ידעתי עברית, והיה לי קשה לתקשר עם ילדים. שיחקתי בהפסקות עם הילדים: גומי, חבל, חמש אבנים, קלאס. בכיתה היו ילדים שידעו לדבר ערבית מרוקאית,והם עזרו לי להתאקלם בחברה.

לא שירתי בצבא. התחתנתי ב 25.12.1972  באולם גיל בחיפה. היה לנו חבר מהעבודה של בעלי ירוחם, שבדיוק פתח סלון לכלות שנקרא "קפריס". הוא הזמין אותנו לסלון כלות שלו, וקיבלנו טיפול מפנק.

למדתי בבית ספר מקצועי לתפירה, ואחרי שהתחתנתי עסקתי בחינוך בגנים בגיל הרך.

יש לי שלושה ילדים: שתי בנות ובן. הבכורה לילי, האמצעית היא איילת שגרה בארצות הברית, ואוהד האח הצעיר שגר ביוקנעם. יש לי שלושה נכדים מכל ילד. הנכד הגדול שלי הוא הבן הבכור של לילי שמו נווה, הוא בן תשע עשרה ומשרת בצבא.

אני אוהבת לעשות ספורט והולכת לפילטיס פעמיים בשבוע. בזמני הפנוי אני  פוגשת חברים והולכת לביקורים משפחתיים.

מכתב וגעגוע

בחרתי מכתב מתקופת הצבא, המספר על געגוע לבעלי ירוחם.

במלחמת יום הכיפורים  בעלי ירוחם הוזעק לצבא, ונאלץ להשאיר אותי ואת בתי לילי מאחור.

בתקופה זו היה נתק משפחתי מהרבה אבות והיו קשיים כלכלים.  היו לנו הרבה הרוגים והרבה ילדים נשארו יתומים. חיילים רבים הוגדרו כנעדרים ולא היה ידוע מה עלה בגורלם, חווינו הרבה פחד וחרדה.

אחרי שבועיים שלא שמעתי מירוחם בעלי, התחלתי לדאוג, ולחשוב איך הבת שלי תגדל ללא אבא, ואיך אני אסתדר בלעדיו.

היו לי חברות טובות ומשפחה, שתמכו בי ועודדו אותי, וגם עזרו לי לטפל בלילי הקטנה. בלילות היה קשה שלא לבכות לתוך השמיכה, ולחשוב מה יהיה.

שבוע לאחר מכן הגיע מכתב, במכתב ירוחם כתב שהוא בסדר, ושהוא מתגעגע אלי ורוצה לשמוע מה שלום לילי הקטנה. שמחתי שסוף סוף הגיע מכתב מבשר טוב.

שנים חלפו ובתי לילי קראה בעצמה את המכתב (שמרתי את כל המכתבים במגירה, וכשלילי גדלה היא פתחה את אותה מגירה, וגילתה את המכתב).

הזווית האישית

הנכד שקד: היה ממש כיף לעבוד אתך, סבתא, ולשמוע  איך גידלת את אמא שלי, ועל הגעגוע שלך לסבא.