מאגר סיפורי מורשת

שמה של סבתא שלי הוא ורד בן הרוש (סבתא מצד אבא). היא נולדה בתאריך 14.10.1950 בקזבלנקה, מרוקו. היא בת 71, גרה מאז עלייתה לארץ בהרצליה, יש לה עשרה אחים, שני ילדים וחמישה נכדים, אני עידו הנכד הבכור שלה.

הידרדרות במצב היהודים במרוקו

סבתי מספרת שבילדותה החיים במרוקו היו חיים מאוד נוחים. ערבים ויהודים כיבדו אחד את השני. בשנת 1955, כשסבתא שלי הייתה בת חמש, חזר מהגלות מלך מוחמד החמישי (סולטאן מרוקו תחת הכיבוש הצרפתי בשנים 1927-1953, ומלך מרוקו בשנים 1955-1961, נחשב לאבי האומה המרוקאית ומשחררה מהמשטר הצרפתי). הוא קיבל עצמאות על מרוקו מצרפת וזה היה לרעת היהודים, זה שינה את החיים במרוקו. החיים השתנו בכך שלשלטון המרוקאי היה רצון לשליטה על היהודים. למשל: עסק יהודי – בעליו היה חייב לחלוק אותו חצי חצי עם ערבים. החיים של היהודים התחילו להיות קשים יותר ובנוסף הממשל המרוקאי לא אפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל, או לצאת ממרוקו. האפשרויות היחידות שהיו ליהודים שרצו לצאת ממרוקו הם בריחה בתכסיסים שונים או כתיירים.

מימין: סבתא רבתא יוכבד וסבא רבא שמעון

בית ספר

באותה תקופה למדו היהודים בבית הספר שהיו בהם רק יהודים וצרפתים. כשהשלטון התחלף האווירה השתנתה לרעה. השלטון דרש שבבית הספר ילמדו כל יום מחצית היום ערבית. סבתי למדה בבית ספר גרופ קולר. סבתי זוכרת במיוחד את הסדר והמשמעת שהיו נהוגים בבית ספרה. הם נדרשו להגיע לבית הספר עם תלבושת אחידה. הבנות היו חייבות להיות עם שיער אסוף עם סרט של פרפר בצבע ורוד וגם על צווארון החולצה הלבנה הייתה סיכה עם פרפר ורוד תואם. הם למדו עד 16:00 כל יום. לאחר מכן הבנות היו חוזרות הביתה והבנים היו נשארים ללמוד תלמוד תורה.

תנועת עליית הנוער

עליית הנוער היא תנועת נוער כמו הצופים של היום אבל אז לתנועת הנוער הייתה מטרה שונה. הם עזרו ליהודים לעלות לארץ ישראל בכך שהם היו מזייפים דרכונים. ארמונד, אח של סבתא שלי, היה חבר בתנועת נוער כזו ועזר לזייף דרכונים. הערבים גילו את תנועת הנוער שאח של סבתא שלי היה חבר בה לכן, התנועה הציונית המליצה למשפחתה של סבתי לצאת ממרוקו כמה שיותר מהר, לפני שהשלטון הערבי יגיע לארמונד ואליהם וייקחו אותם לכלא.

סיפור העלייה לארץ

המשפחה של סבתי התחלקה לשתי קבוצות. מכיוון שהמשפחה הייתה משפחה גדולה והיה יותר קל להבריח אותם בשני חלקים ולא כמשפחה אחת. הקבוצה הראשונה היו האחים והאחיות של סבתי: ארמונד, טיטי, אלי ,מוריס, אנט ודניס, הם עלו דרך ספרד כתיירים שיצאו לחופשה של החופש הגדול וחיכו כשלושה שבועות לקבוצה השנייה במחנה היהודי בג'יברלטר. הקבוצה השנייה היו ההורים והאחים הקטנים: ורד (סבתא שלי), אבי, גבי וג'רג, שעברו בצורה שונה. הם הוברחו, יצאו בלילה אפילו בלי להיפרד ובלי לארוז את החפצים. הם עלו למונית שלקחה אותם לכפר דייגים, ועלו על סירת דייגים קטנה ורעועה. על הסירה היו הם ושני דייגים בלבד. הסירה לקחה אותם לחצות את הגבול בין מרוקו לספרד. סימון הגבול היה חבל עם חביות שאם משהו או מישהו נוגע בו, זה נתן סימן למשטר הגבולות של מרוקו ואז היו שולחים את משטרת הגבולות.

לכן ,כדי לעבור את הגבול היו צריכים לגרום לסירה לשקוע מעט על מנת שלא תיגע בחבל ולהתכופף. סבתא שלי מספרת שזהו רגע שהיא זוכרת במיוחד כאילו זה קרה אתמול. היא מאוד פחדה שהסירה תיטבע כי נכנסו מים לתוכה, ואבא שלה תפס אותה בין הרגלים שלו וסגר לה את הפה שלא תצעק, כדי שלא ישמעו אותה. המעבר כולו לקח חצי שעה אבל לה זה הרגיש כמו נצח. הטראומה שעברה סבתא שלי בסירה נשארה בזיכרונה ועד היום הא מפחדת להיכנס למים עמוקים. אחרי שעברו את הגבול חיכתה בצד השני אונייה גדולה של תיירים שלקחה אותם למחנה בג'יברלטר, ושם פגשה את שאר המשפחה. הם נשארו במחנה ג'יברלטר, שנראה כמו מחנה צבאי, במשך כמה ימים עד שארגנו להם טיסה לארץ. אחות של סבתא רבא שלי (דינה) עלתה לארץ לפניהם ובעלה היה קצין במכס, וכשהם נחתו בשדה התעופה בבן גוריון הדוד הזה עלה למטוס ולחש לאביה של סבתי שהם ירדו מהאוטובוסים רק במעברת בנתניה או בהרצליה והם אכן ירדו בהרצליה.

במעברה

משפחתה של סבתי הגיעו למעברה בהרצליה, היום זו שכונת נחלת עדה. סבתי מספרת שבמעברה היו המון צריפונים שהיו חיים בהם משפחות מכל מדינות אירופה, מכל העדות כולם דיברו עברית חיו חיים משותפים ונוחים והסתדרו מצוין.

סבתא במעברה בהרצליה

השכלה וקריירה

סבתא ורד המשיכה את לימודיה בבית ספר ויצמן ואחר הצהרים בילתה עם שאר ילדי המעברה במועדון שכונתי. בשנת 1967 החלה בלימודי אופנה בבית ספר מקצועי "בית חנה" בתל אביב. סבתא הצליחה מאוד בתחום האופנה היא תפרה שמלות כלה ועבדה בתחום. בשנת 1969 הכירה סבתא שלי את סבא שלי, הם הכירו במסעדה ששניהם עבדו בה כשהיו צעירים. לאחר שנתיים הם התחתנו. בשנת 1973 נולדה דודה שלי לילך (לילה) ובשנת 1977 נולד אבא שלי (אציק).

סבתא בבית ספר ויצמן בהרצליה

הזוית האישית

עידו: למדתי מהסיפור חיים של סבתי על חיי יהודי מרוקו ולמה ואיך הם עלו לארץ ישראל, על סיפור העלייה המרתק של סבתא שלי ועל החיים במעברות בארץ. אני רוצה להודות לסבתא שלי שישבה איתי סיפרה בסבלנות והראתה לי תמונות ועזרה לי לבנות את הסיפור. אני מאוד נהניתי לשמוע וללמוד על תקופה שלא הכרתי, היה לי כיף גם לבלות זמן איכות איתה.

סבתא ורד: אני מאוד נהניתי לספר לנכדי הבכור את סיפור חיי ובמיוחד על העלייה שלי. הזיכרונות עלו לאט לאט והם החזירו אותי לתקופה ההיא עם זיכרונות טובים וגם זיכרונות פחות טובים. הידיעה שהסיפור שלי יישאר ויעבור הלאה לדורות הבאים מרגשת אותי מאוד.