מאגר סיפורי מורשת

העלייה ממרוקו לישראל

ההכנות לקראת העלייה לארץ ישראל

נולדתי להורי ניסים ועיישה בשנת 1954 בעיר מקנס שבמרוקו. העלייה לארץ היתה תמיד נושא שדברו עליו בביתנו. עם זאת , החששות של אבי עכבו עניין זה עד לשנת 1963. לאבי הגיעו שמועות על קשיי הפרנסה והמגורים הצפויים לנו בחיים בארץ. אבי שעבד כמנהל חברה המשווקת פרי וירק, פרנס את משפחתנו בכבוד ולא ידענו מחסור. יהודים רבים עזבו ועלו לארץ, ולאט לאט הרחוב בו גרנו התמלא בתושבים ערביים מוסלמים קיצוניים, שאכלסו את הדירות שהשאירו אחריהם היהודים. קריאות גנאי וקריאות לעזוב את המקום היו עניין של יום יום. חשנו בסכנת חיים.

באותם ימים הגיעו ה"ציונים" , אותם שליחי עלייה, שהאיצו בנו לעלות לארץ. ארזנו את המטלטלים בארגזים, ואלה נשלחו לפנינו לארץ. אני ואחי שמחנו מאוד, התרגשנו וחיכינו ליום המיוחל. יום היציאה מהעיר מקנס היה יום מיוחד ומסתורי. הורי העירו אותנו בשלוש לפנות בוקר, והאיצו בנו להתלבש ולהתכונן ליציאה בשקט. שכנים מוסלמים ותיקים שחיו עימנו שנים רבות, ידעו על כוונתנו לעלות. הם באו להיפרד מאיתנו, בכו והתחננו בפנינו להישאר.

תחנות בדרך לארץ ישראל

ממקנס יצאנו בטנדר ששימש להובלת עוגיות, בשקט, בהסתר, ובהסוואה ודרשו מאיתנו הילדים להיות בשקט. נסענו כברת דרך, ואחר כך העבירו אותנו מהטנדר לאוטובוס. באוטובוס המשכנו לנסוע שעות רבות עד לטנג'יר השוכנת לחוף ים. למחרת הפלגנו בספינה די גדולה עם עוד הרבה משפחות לג'יברלטר. שם שהינו כחודשיים במחנה עולים. מג'יברלטר טסנו במטוס "אייר פרנס" למחנה עולים "קונדרנס" במרסיי שבצרפת. גם במחנה זה שהינו כחודשיים. ממרסיי הפלגנו באונייה שנקראה "סזארי" לכוון הארץ.

ההפלגה לארץ ישראל

שבעה ימים הפלגנו ממרסיי שבצרפת לחיפה . בהפלגה סבלנו מאוד ממחלת ים, ולרוב שכבנו. ערב לפני הגעתנו לנמל חיפה כינסו את ראשי המשפחות והקריאו להם את שם העיר שאליה כל משפחה תיסע ותגור בה. להורי הודיעו שאנו נתגורר בעיר אילת . אבי סרב. לאחר מכן הציעו לו את בית שמש. גם לזה אבי סרב. כך שלמעשה לא ידענו לאן פנינו מועדות. מרחוק ראינו את האורות המנצנצים של העיר חיפה. התרגשנו מאוד. בת משפחה שחיכתה לבואנו על הרציף, צעקה לעברנו את השם אשקלון מהסיבה שהיא התגוררה שם.

ימים ראשונים בארץ

הגענו לאשקלון, לשכונה חדשה שהיתה עדיין בתהליך של בנייה. הדירה היתה קטנה מאוד והיה קושי רב להתגורר בה עם 11 נפשות . במשך שנה נדדנו בין קרובי המשפחה שהיו כבר בארץ . אבי קיבל הודעה שהתפנה צריף במעברת נפוליאון בעכו. בליית ברירה נסענו לעכו. זה היה לילה בלתי נשכח. הצריף היה למעשה חצי צריף ששטחו כ- 30 מ"ר, הלילה היה גשום וקר, לא היה לנו מקום לשים את כף רגלינו. ישנו על כל מקום אפשרי, על ארגזים ועל הרצפה. לימים קיבלנו עוד חצי צריף. בצריף היו מיטות סוכנות ותנור נפט, ומצרכים בסיסיים. לא היה טלפון, לא היתה טלוויזיה, הרדיו שימש אמצעי בידור יחיד.

מגורים במעברת נפוליאון

12 שנים התגוררנו במעברה. במעברה היו הרבה משפחות מרובות ילדים. הרבינו לשחק עם הילדים, טיילנו הרבה בסביבה, טיפסנו ועלינו על גבעת נפוליאון, וחווינו חוויות מיוחדות. כילדים לא נתנו את דעתנו לקשיים במעברה לצפיפות בצריפים ולתנאי המגורים הקשים. אימי נהגה לבשל את תבשיליה על פתיליות, ואת הלחם נהגה לאפות ב"פרנה" שהוא מעין טאבון שאותו בנה אחי הגדול. לצריף היו מגרעות נוספות: חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף. הצריפים היו עשויים אסבסט שכיום ידוע כמה הוא מסוכן לבריאות. במבט לאחור, החסך העיקרי שהיה במעברה מבחינתי, היה חוסר ההשתלבות עם הסביבה שמחוץ למעברה, חוסר האמון של המערכת ביכולות שלנו. למרות כל זה, הקשיים הללו אתגרו אותי להתעקש וללמוד ולהצטיין. מהר מאוד רכשתי את השפה.

בשנת 1968 בהיותי בת 14 נפטרה אימי ממחלת הסרטן. נשלחתי לגור עם אחותי

לימודים, שירות צבאי עבודה ומשפחה

למדתי שנתיים הוראה בבית ברל. נישאתי, והספקתי לשרת כשנה. השתחררתי בגלל הריוני. נולדו לי שני בנים. השתלבתי בעבודה כמורה בבי"ס ויצמן בעכו. השלמתי תואר ראשון, ועבדתי במשך 34 שנים. פרשתי בשנת 2013 .