מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה אלימלך, שמו של אבי היה שמעון אלמעלם. הוא נולד במרוקו בשנת 1908, שם היה סוחר של בדים ועצים. שמה של אמי היה סוליקה עמר, היא נולדה במרוקו בשנת 1918. אמי התגוררה בעייריה שנקראה זאוויה סידי אלחל (ע"ש שיח ערבי אדון אלחל) במרחק שעתיים נסיעה ממרקש ואבי התגורר בעיירה שנקראה אנג'ל (פירושו: מלאך). הוריי נישאו כאשר אמי היתה בת 12, לאחר נישואיהם הם התגוררו בקזבלנקה ברחוב דרב בר סיד.

הוריי

השכונה בה גדלתי במרוקו ויחסי השכנות

חיינו בבית גדול שהיה חלק מכמה בתים סמוכים אחד לשני וביניהם הייתה חצר משותפת לכולם. בחצר הפנימית התקיים ההווי החברתי, בה נפגשו השכנים, דיברו, בישלו, קיימו ארוחות משותפות והעבירו את שעות הפנאי. לא היו ברזים ובטח לא מים זורמים, בכדי שיהיו לנו מים לשתייה ומקלחת היה צריך ללכת לבאר ולשאוב מים, את המים היו נושאים הביתה בדליים. בישול קדירות ואפיית לחמים נעשה בטאבון מרכזי מחוץ למתחם הבתים.

יהדות מרוקו היתה קהילה גדולה וחשובה בתפוצות. האוכלוסיה במרוקו היתה מורכבת מערבים מוסלמים ומיהודים. במשך מספר שנים יחסי השכנות שלנו עם הערבים היו טובים, הם כיבדו את היהודים, והמנהגים שלנו ואנחנו אותם.

קצת על עצמי

נולדתי בתאריך 31 באוקטובר בשנת 1950, תינוקת עדינה עם עיניים ירוקות ושיער בהיר. הוריי קראו לי בשם סימה אך כולם קראו לי בשם החיבה מימי, עד היום.

סיפור שנותיי הראשונות היה עצוב וכאוב. אמי סיפרה לי כשהייתי בערך בגיל שנה, שישנתי בין הוריי במיטת ברזל גבוהה יותר מהרגיל עם בסיס רשת. כשהם לא שמו לב, דילגתי מעליהם ונפלתי לרצפת הבטון. מנפילה זו נחבלתי בצורה קשה בגבי. מאחר והרפואה לא היתה מתקדמת והאמונה בדת היתה חזקה, הוריי הזמינו רב שלקח צינור מתכת כמו שיפוד, הוא חימם אותו על הגחלים והניח אותו על גבי. החבלה הפכה לקשה יותר ונוספו לה פצעים ודלקות. רק לאחר שנה של סבל כשהמצב החמיר מאוד, הוריי לקחו אותי לבית חולים לד"ר בן דאלה. הרופא כעס מאוד על הוריי ועל הנזק החמור. אושפזתי למשך שנה בה גיבסו את גבי וניתנו לי טיפול תרופתי ושיקומי. לאט לאט התחלתי להחלים אבל לקח זמן רב עד שהתחלתי ללכת. כשהייתי בת 6 עלינו לארץ ישראל.

סימה כיום

ההחלטה לעלות לארץ ומסע העלייה

בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, חיו במרוקו כ-265,000 יהודים. באותה שנה ובשנים הבאות חל שינוי ביחס ובמעמד היהודים במרוקו, זה התבטא בפוגרומים ופגיעות שונות ביהודים. המוסלמים החלו להתנכל ליהודים ופגעו בהם, הם חטפו ילדות יהודיות והשיאו אותן לבני עדתם. בשנת 1956 אנשי הסוכנות היהודית הודיעו להוריי שמעמד היהודים במרוקו הולך להיות מסוכן מאוד אף יותר ושכדאי לנו לעלות באופן מיידי לארץ ישראל. אבי החל לארוז את החפצים החשובים שלנו בארגזי עץ ובכמה מזוודות. תוך מספר ימים באישון לילה, הגיעו אלינו אנשי הסוכנות. לא באמת היה אפשר לקחת את כל מה שארזנו ולכן לקחנו מזוודות עם מעט בגדים ורכוש. הוריי השאירו מאחור רכוש רב בעל ערך.

את הוריי אותי וארבעת אחיי – חנניה, מרים, חנה ובבר – העלו על משאית לנמל אגאדיר, בתחילה שטנו בסירות עד למיצר גיברלטר ומשם הועלנו לאוניית סחר לנמל מרסיי בצרפת, שם שהינו מספר ימים שלאחריהם הועלנו לאוניית "ירושלים" בדרך לנמל חיפה בארץ ישראל.

החיים בארץ ישראל

את הדרך לכפר יבנה עשינו במשאית צבאית בריטית בשעה 2 לפנות בוקר. עם עלות אור הבוקר ראינו שהמקום מלא בדיונות חול ושבילי כורכר. קיבלנו שני צריפי פח מחוררים, אחד ללינת לילה בו היו מיטות מברזל והשני בו היו שני שולחנות, כמה כסאות  וגזייה והוא היה מיועד לבישול. מחוץ  לצריפים שלנו היה צריף קטן נוסף –השירותים, שבעצם היה חור באדמה. 'השירותים' שימש מספר משפחות יחד. לאחר מספר שנים בצריפים ולא רחוק מהם נבנו לנו מבני בלוקים ארוכים שהיו מחוברים אחד לשני וכונו 'רכבת'.

הקושי העיקרי בעלייה לישראל היה המצב הכלכלי הקשה והירוד. בתחילה כדי שנוכל להתקיים קיבלנו מהמדינה תלושי מזון, תמורתם היינו מקבלים מזון גולמי: קמח, אורז, קטניות, סוכר ועוד. בשביל כמה גרושים נוספים אבי גם מכר חלק מרכושו הדל. אמי הייתה עקרת בית. למזלנו אבי היה איש גדול וחזק ולכן הצליח להתקבל לעבודות די בקלות. העבודות היו עבודות כפיים והתרכזו בהקמה ובנייה של הארץ. אבי נשלח לעבודה בקרן קיימת לישראל, סולל בונה, ורכבת ישראל. עם כל הקושי היינו אנשים שמחים, האוכל שלנו היה מתובל בתבלינים צבעוניים ומנחמים. אבא שלי היה שוחט כבש וממנו היינו אוכלים במשך זמן רב.

בארץ ישראל נולדו לי אחים נוספים: אסתר, מאיר, יעקב ורחל ז"ל.

במדינת ישראל היה חשוב מאוד שנהיה במסגרת לימודית, אחיי ואני למדנו בבית ספר והיו שעבדו לצורך עזרה בפרנסת הבית.

כיום אני אימא לשלושה ילדים נהדרים, סבתא לשבעה נכדים מקסימים, שותפה פעילה בהנאה רצופה בחייהם. אוהבת לטייל עם חברות ברחבי המדינה היפה שלנו. מוקירה תודה על המשפחה שלי.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

לירון: נהניתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי ולשמוע את סיפור חייה של סבתי.