מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דליה אדרי נולדתי להורי סימונה ודוד גוזלן בשנת 1958 בישראל בבית חולים "השרון" בפתח תקווה. גדלתי בבית יחד עם 4 אחים. היה לנו בית קרקע עם 2 חדרים. בסמיכות לבית הייתה לנו גינה גדולה מלאה בעצי פרי, ולול ענק של תרנגולות.

בצד של ביתנו גרה סבתא שלי, קראו לה אסתר. היא הייתה אשת חסד גדולה. היא הייתה מתנדבת ברבנות לרחיצת מתים. גרנו בשכונה יהודית בעיר לוד כל השכנים היו כמו משפחה אחת מאוחדת היה לנו בית כנסת בשם "אלי כהן" שהיינו מגיעים אליו להתפלל בשבתות.

בילדותי לא היה גז, אז בישלנו על פרימוס באמצעות נפט, וגם לא היו מים חמים בברזים אז היינו צריכים לחמם מים בפרימוס. אמא שלי עבדה (ועובדת עד היום) במסחר, ואילו אבי ז"ל היה מכונאי בצבא. אחרי שנפצע, הצטרף גם הוא לעבודה במסחר.  הוריי היו אנשים טובים שדאגו לנו – לילדים שלהם, וחינכו אותנו לערכים של עזרה לזולת, אהבת ישראל וכו'.

את השבתות והחגים היינו חוגגים בצל משפחתנו, בשמחה ובאחדות, וגם היינו מארחים המון.

בילדותי היו לנו המון עוגות וכל מיני ממתקים כי להוריי הייתה חנות מכולת שמכרו בה ממתקים. בשעות הפנאי הייתי הולכת לעזור להוריי בחנות המכולת, וגם משחקת עם חבריי בשכונה במחניים, חבל, גוגואים או קלאס (פעם היו משחקים יותר בחוץ מאשר היום). חוץ מזה, היה לי גם תחביב לסרוג ולרקום.

ימי הולדת היינו חוגגים עם החברות בכתה. וחגיגות בת מצווה וחתונות לא היו חוגגים בפאר כמו שחוגגים היום, אלא באופן צנוע בבתים.

למדתי בבית הספר "הרצליה" בעיר לוד. הייתי מגיעה לבית הספר ברגל. אהבתי את כל המקצועות בבית הספר ובמיוחד חשבון. אנגלית לא כל כך אהבתי. אני זוכרת המון מורים מבית הספר ובמיוחד את מורתי הדרה שלימדה אותי מכתה א'. יחסנו  עם המורים היו טובים, והייתה משמעת מאד חזקה בבית הספר. היה לנו כבוד למבוגרים, וגם כבוד אחד כלפי השני.

התלבושת האחידה בבית הספר הייתה חולצה תכלת עם סמל בית ספר וחצאית כחולה תואמת. בבית הספר היה לנו חדר אוכל בו היינו סועדים בצוותא את ארוחת הצהריים. היו לנו טיולים ומסיבות בבית הספר, וגם מסיבות גיבוש. אני זוכרת שבכל פורים היינו מתחפשים לפי נושא מסוים. לדוגמא פעם אחת הנושא היה שוק אז חלק מהתלמידים התחפשו למוכרים, וחלק לקונים.

אני נולדתי בארץ, אבל הוריי עלו ממרוקו. אבי עלה לארץ בשנת 1948, ואילו אמי עלתה בשנת 1956. הסיבה לעלייתם הייתה הרצון והתשוקה להגיע לארץ הקודש מקום בו חיו יהודים רבים. היה להם קשיים רבים בעליה. הם עלו בעליה לא לגאלית, כיוון ששלטונות מרוקו אסרו על יהודים לעלות לארץ. הציונים הגיעו והבריחו אותם בדרך לא דרך ממרוקו, הם הלכו ברגל מרחקים רבים עד שהגיעו לנמל בכדי לעלות על אנייה.

אמי הגיעה למעברה בבאר שבע, ואבי הגיע ללוד. ההתאקלמות בארץ הייתה קשה גם בגלל קשיי השפה, וגם בגלל שהם מעדות המזרח נתנו להם לעסוק בעבודת כפיים קשה ומפרכת. מרווחה כלכלית שהייתה להם במרוקו, הם הגיעו למצב כלכלי קשה מאד שהיה אז בארץ "תקופת הצנע". במרוקו היה להם כל מה שרצו, ואפילו משרתים ששירתו אותם, ואילו בארץ הם קיבלו מנות קצובות של אוכל שיכלו לרכוש באמצעות תלושים.

גם במשפחתו של בעלי הייתה קיימת הרצון והתשוקה הגדולה לעלות לארץ. והנה יום אחד הגיעו ציונים לביתם של חמי וחמותי והציעו להם הצעה מפתה לעלות לאנייה שנקראה "אגוז", המתעדת לעשות את דרכה לארץ ישראל. אך, לא כל הילדים היו בבית, וחמותי התעקשה שהיא לא עולה על האנייה ללא חלק ממשפחתה. המארגנים ניסו לשכנע ולהסביר שהזדמנות פז שכזו לא תחזור במהרה, וכדאי לה לנצל זאת ולעלות לאנייה עם מי שנמצא, ואח"כ לדאוג גם להבאתם של שאר הילדים ארצה. אך, היא נשארה בשלה וסרבה לעלות לאנייה. לאחר זמן מה, בשנת 1961 נודע שאנייה זו טבעה בים, ו-44 מנוסעיה נהרגו.

למעשה, התעקשותה של חמותי לשמור על שלימות המשפחה, הצילו אותה ואת משפחתה מאסון ודאי ב"ה.

אני זוכרת את מלחמת ששת הימים שהתרחשה בשנת 1967. הודיעו לנו שהמלחמה התחילה, ואמרו לנו לעשות תעלה, וכשהייתה אזעקה נכנסנו לתעלה. לאחר כמה ימים התעלה התמלאה זבובים ויתושים רבים, אז עברנו ביחד עם כל תושבי השכונה למקלט של בית הספר הסמוך. הבאנו אוכל, מזרונים ושמיכות ושם נשארנו עד סיום המלחמה. במלחמת ששת הימים כבשנו את הכותל המערבי, ואז הלכנו פעם ראשונה להתפלל בכותל, וזה היה מרגש מאד.

"מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה". ויקיפדיה

תשע"ו