מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בשנת 1945 לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כילד שני למשפחה ולימיים נהיינו 11 אחים ואחיות. בתקופת המלחמה לא הייתה מערכה *פרונטלית במרוקו אך שררו מתיחות ופחד באזור ובפרט אצל היהודים לאור השמועות על מה שקורה להם באירופה. גרנו בכפר יחסית קטן  בוז’אד) שמנה כ 400 משפחות יהודיות בלבד. כולם הכירו זה את זה ולרובם היו קשרים משפחתיים זה עם זה.

לימים חלק מתושבי הכפר התקדמו לדרגי ממשל גבוהות בארץ כגון אמיר פרץ שהיה, בין היתר, שר בטחון, שאול עמור בן דוד ישיר שלי שהיה ראש העיר של מגדל העמק, חבר כנסת, מועמד לנשיאות ושגריר בבלגיה, יהודה לאנקרי חבר לספסל הלימודים היה פעיל פוליטי, שגריר בצרפת, וראש עיר מעלות). מרכז פעילות החברתית היה בבתי הכנסת או בבית הספר יסודי היהודי היחידי עד לכיתה ח'.

שאול עמור וסבא

עם גמר הלימודים אחותי הבכורה ואני נסענו לעיר הגדולה קזבלנקה להמשך הלימודים בתנאי פנימייה. אחותי התקבלה ללימודים בבית ספר לאחיות והוסמכה  כאחות מיילדת. אני פניתי ללימודי הנדסה וסיימתי כהנדסאי חשמל.

בשנת 1954 אימי נפטרה והיא רק בת 26, שלושה חודשים לאחר לידת אחותי החמישית. אבא שלי נשאר בבית ועבד כסנדלר ויצרן נעליים גידל אותנו למרות כול הקשיים המשתמעים מכך. לאחר פטירת אימי הייתי בן 8 זכור לי היטב כיצד הסתובבתי כל יום עם התינוקת בת השלושה חודשיים בין אימהות יהודיות שהניקו את ילדיהם וביקשתי שיניקו גם  את אחותי. לשמחתי ההיענות הייתה רבה והן עשו כן בשמחה גדולה ובכך הצילו את חייה. אחותי (מגי) שחיה עד היום הזה כאימא וכסבתא לנכדים.

קבר האם במרוקו

מרוקו הייתה תחת משטר צרפתי. נציגי המשטר היגלו את המלך, מוחמד החמישי, שכיהן באותה התקופה. במהלך אוגוסט 1956 פרצו מהומות אלימות נגד המשטר הצרפתי לקבלת עצמאות והחזרת המלך למשטר ההתקוממות ואי השקט השפיעו לרעה ולהתנכלויות כנגד היהודים.

שיא המהומות במרוקו זכור לי היטב – היה זה שבת ה- 20 לחודש אוגוסט 1956.

באותו שבוע התחוללו מהומות אלימות ביותר. בגלל המתיחות והעובדה שביישוב היו יהודים רבים יחסית ניתנה הוראה להתרכז ביחד. עוד לפני השבת שלושת אחיותיי עברו למשפחה שהייתה במרכז היהודי, "*המלאח" שהיה מוגן יחסית.

כך יצא שבשבת, נשארנו בבית: אבי אחי הקטן ואנוכי. בשבת בבוקר אבא הלך לבית הכנסת, לא לפני שתידרך אותנו שאין לצאת מהבית כשהכול סגור ומאובטח. בסביבות תשע בבוקר שמענו צעקות ורעשים עזים עשן היתמר והייתה מהומה בחוץ. נבהלנו וחיכינו, מבלי להבין מה קורה. בשעה 11 לערך, אבא הגיע מתוח ועידכן אותנו על המהומות שפרצו וסיפר לנו ששורפים בתים של יהודים ואז ברגישות אמר לנו שסבא מאיר נרצח על ידי הערבים.

הכפר בוזאד

בנו של סבא מאיר, דודי בנימין עמור שכיהן כראש הקהילה היהודית יצא מבית הכנסת אל המושל המקומי בדרישה לקבל הגנה מוגברת לקהילה היהודית. *משבושש לחזור, סבי חשש לשלומו ויצא לקראתו – המתפרעים הבחינו בסבי ורצחו אותו בנשק קר.

אבי הודיע לנו שעל כול היהודים להתרכז באזור *המלאח ושאנחנו צריכים להגיע לשם דחוף. המרחק היה של 1 ק"מ. אבי הלביש אותנו בבגדים בלויים ללא נעליים על מנת להתמזג עם התושבים הערבים. יצאנו לפי הנחייתו של אבי כל אחד בנפרד, במרחק של 100מטר, זה מזה, כשכל אחד הוא לעצמו. אבי הזהיר אותנו לא להביט לאחור ולהתקדם עד שנגיע ליעד, למזלנו כך זה נגמר והצלחנו לחבור לשאר הקהילה במלאח.

כשנה לאחר מכן לאור המתיחות הגיעו נציגי סוכנות היהודית לארגון עלייה יהודי מרוקו בצורה המונית ומבוקרת. בשנים אלו שררה בארץ תקופת הצנע ומחסור מה שהוליד "עלייה סלקטיבית": הייתה העדפה להעלות לארץ תחילה משפחות שלמות ובריאות בלבד. מכיוון שאימי נפטרה היינו מסורבי עליה יתר בני משפחתנו הגיעו ארצה וזמן קצר מאוד לאחר מכן השערים נסגרו ולא היה אפשר לעלות לארץ עד לשנת 1963. בשנה זו אבי התחתן שוב ואני סיימתי את לימודי ההנדסה בקזבלנקה. אחותי הגדולה סיימה את לימודיה כאחות מיילדת ואחי הצעיר ממני למד בבית ספר תיכון יהודי (אליינס).

עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד במפעל גדול כחשמלאי אחזקה והתגוררתי בדירה שכורה בקזבלנקה. כנער ציוני גויסתי על ידי שליחי השומר הצעיר שחיפשו אחר צעירים שיעלו לקיבוץ. פעילות זו הייתה מחתרתית. למדנו עברית ציונות ולמדנו על אורח החיים בארץ כשאנו מיועדים להתיישב בקיבוץ חקוק שבצפון כאשר לפני כן אנו אמורים לעבור הכשרה בחווה בצרפת. בסוף נובמבר 1963 אבי שלח אליי הודעה דחופה בדואר המבשרת, שקיבלנו אישור לעלות ארצה בתוך זמן קצר. התפטרתי מידית מעבודתי. חזרתי הביתה והתארגנו בחשאי לעזיבת המגורים באופן שהשכנים לא ירגישו דבר.

ב-23 לדצמבר 1963, בליווי של שליחי הסוכנות היהודית עלינו על אניית מסע כ-20 משפחות מעל 100 נפשות ילדים זקנים וטף כנראה על גבי דרכון אחד משותף ובלילה הפלגנו לכיוון נמל מרסיי שבצרפת. ההפלגה הייתה קשה ביותר כי בעונת החורף במיצרי גיברלטר לים התיכון, הים היה סוער מאוד, רוב האנשים הרגישו רע מאד, היו שרועים על המיטות וסבלו מבחילות והקאות .איש צוות יחיד מטעם האונייה הוקצה לשירות כול הנוסעים הנמצאים בבטן האונייה ולמענה לכול צורכיהם. הבוגרים סבלו הילדים בכו, נציג אפריקאי מידי פעם הביא לנו קצת תפוחי אדמה ומים ללא כל סיוע רפואי. לשמחתי הים לא השפיע עליי כך, שיכולתי לתמוך בנוסעים הזקנים והמבוגרים קראו תהילים והתפללו שנצא מהשייט בשלום. בדיעבד נודע לי שהפלגנו בנתיב שבו טבעה אוניית המעפילים של הל"ה.

בדרך לא דרך הגענו לנמל מרסיי ומשם הועברנו ל"מחנה מעבר" בשם Camp D`arenass (קמפ דארנס) בו שהינו כשבועיים באוהלים עד שהפלגנו באניית נוסעים של חברת צים בשם "מולדת". לשמחתנו האונייה הישראלית הייתה מפוארת ולשם שינוי מזג האוויר היה מסביר פנים. כך נחשפנו בפעם הראשונה לאנשי צוות ומלצרים ישראלים בחדר האוכל העשיר עם מלצרים ישראליים ואוכל ישראלי.

באוניה היו נציגים של הסוכנות היהודית אשר זימנו כל משפחה בנפרד לשיחה על הרכב המשפחה, השכלה, מקצוע ושאיפה ורצון היכן לגור בארץ. אחותי הגדולה ואנוכי התייצבנו כנציגי המשפחה, שליחי הסוכנות עדכנו אותנו על סל הקליטה הצפוי ולבסוף הציגו את כל השאלות הרלוונטיות. בסוף הפגישה החליטו לשכן אותנו בקריית שמונה. סירבנו להצעה וביקשנו לגור בנתניה או בנהריה משום שרצינו להיות בקרבת משפחתנו שעלו והשתכנו בנהריה ובנתניה. בדין ודברים הם התייעצו ביניהם בעברית אני הבנתי כול מילה מבלי שהם ידעו ואז הסברתי להם שאני מדבר עברית, שהייתי מיועד לעלות לקיבוץ כתוצאה מפעילותי החשאית במרוקו ולכן דחינו את ההצעה. בהמשך ולאחר שהפעם הם התייעצו ביניהם ביידיש אישרו לנו להיות בנתניה. נחתנו בנמל חיפה, ההתרגשות הייתה רבה אנשים נישקו את עפר ארץ הקודש ובירכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מנמל חיפה הוסענו במשאית בלילה אפל וגשום מאוד עייפים אך מרוצים לקראת ההרפתקה החדשה. עברו קליטה  בנתניה בצריפים המיועדים לעולים חדשים אשר היו מצוידים חלקית. כשבוע לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברת חשמל ואחותי הגדולה הלכה לאולפן לתקופה של כחצי שנה על מנת שתוכל לעבוד כאחות מיילדת. תקופת הקליטה בארץ הייתה קשה למרות תמיכת הגופים השונים במדינה. אבי לא יכול היה לעבוד והאחים הקטנים נקלטו בבית ספר או בגנים כך יצא שאני הפכתי למפרנס של המשפחה.

לאחר כשנה אחי הצעיר אשר למד בביה"ס נעורים והמשיך לחיל חימוש. לאור הנסיבות גויסתי לצבא לתקופה של חצי שנה בלבד בחיל התותחנים אשר בסיומה שוחררתי. במלחמת ששת הימים גויסתי כחייל מילואים. השתתפתי בקרבות סיני ועד לתעלת סואץ על גבול מצרים. כול זה קרה לאחר המתנה ארוכה מורטת עצבים של כמעט חודש בחולות הנגב, נאצר נשיא מצרים בזמנו קרא תיגר על ישראל, סגר את מיצרי טיראן ובמסיבת עיתונאים בשדה תעופה ובנוכחות טייסים חלק מהטייסים שלו אמר את האמרה המפורסמת אם ישראל רוצה מלחמה אהלן וסהלן. כמעט מיד לאחר מכן בבוקר השישי חיל האוויר הישראלי פשט בשעות הבוקר המוקדמות של ה6 ביוני  והשמיד את רוב חיל האוויר המצרי והרס ופגע קשה בתשתיות של שדת התעופה ובכך כוחות היבשה פרצו לסיני ותוך 6 ימים הגענו עד לתעלת סואץ בזכות היתרון משמעותי כתוצאה מפעולת חיל האוויר. כשבועיים לאחר הניצחון הגדול שוחררתי משירות המילואים ובדרכי חזרה הביתה מתל אביב לנתניה התיישבתי ליד מכר מהשכונה, שנסע לאותו היעד ולהפתעתי הוא מבשר לי שביתי אינו קיים כי הוא נשרף כתוצאה מפגיעת טיל של מטוס עיראקי החדר למרחב האווירי ואשר הפגיז את נתניה. בהמשך הסתבר לי שאכן הבית נשרף כליל והמשפחה פונתה זמנית לאולפן עקיבא על ידי הרשויות זאת עד לשיפוץ והשמשת הבית למגורים. הובהר לי בהמשך שאחותי הגדולה יעל שעבדה כאחות מיילדת במשמרות ארוכות היא ישנה בבית בעת ההפגזה וניצלה בנס למזל כולנו.

ולימים כל אחת עשרה אחי ואחיותיי השתלבו ולמדו בארץ התחתנו ובנו משפחות לתפארת מדינת ישראל אשר לה אנו מודים על ההזדמנות שניתנה לנו להתפתח ולצמוח. והנה בימים אלו נפלה בחלקי הזכות להעלות יחד עם נכדתי את הדברים על הכתב.

תמונה בחתונה של סבא וסבתא

ארוחת חג משפחתית

הזוית האישית

סבא: ההזדמנות שניתנה לי בזכות הנכדה המקסימה שלי ולשחזר ולספר את סיפור חיי, מאין מיני ביוגרפיה שהזכירה ועוררה בי סוג של סרט של החוויות שלי עד הלום ריגש אותי עד דמעות. האינטראקציה שנוצרה בינינו קרבה אותנו זה לזו מין אחד על אחת, הרגשה עילאית עם תחושת אושר וסיפוק לדעת שהסיפור ימשיך ויסופר ליתר הנכדים, למשפחה ולדורות הבאים ואני מודה ומאושר על ההזדמנות שניתנה לי.

שחר: החוויה המדהימה שהייתה לי עם סבא והסיפור שסיפר לי שאשמור אותו לעד החלק הזה שתמיד היה חסר בסיפור על ילדותו שלמרות שתמיד היה איתי ונתן את כל כולו אליי ואל משפחתו מעולם לא שמעתי את הסיפור בפירוט שכזה, את עברו. נגלתי לצד חדש שלא הכרתי בסבא דברים חדשים וסיפור שהיום כבר לא יכול לקרות ובזכות הפגישות השבועיות בינינו אני מרגישה קירבה אל סבא יותר מבעבר.