מאגר סיפורי מורשת

בסוף שנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה והשואה, אבי יוסף טוביה גוטליב, חזר ממחנות העבודה לכפרו קוניאר, שבהונגריה. שם לתדהמתו הנוראה, גילה שאשתו, אילונה ושלושת ילדיהם, אולגה (בת חמש עשרה) אהרון- קרצ'י (בן שלוש עשרה) וארז'י – אלישבע (בת 11) נספו באושוויץ – בירקנאו.

מעשרת אחיו ומשפחותיהם, חזרו ארבעה אחים ללא נשותיהם וילדיהם. אובדן מספר רב כל כך של בני משפחה אהובים, היה בלתי נקלט. קשה, עד בלתי אפשרי להמשך שגרת החיים. טחנת הקמח שהייתה שייכת לאבי, המשיכה לייצר גם בזמן שהוא היה במחנה העבודה. בזכות אופיו האופטימי, במקום להתעטף בצערו ולהרים ידיים, החליט להגיש עזרה לכל אחייניו שנשארו יתומים ולטפל בהם. אבי הפך להורה לאחייניו שנשארו יתומים מהוריהם ובנוסף, החל לתמוך נפשית וכלכלית, בצרכי היום יום של יהודים ששרדו וחזרו לכפר.

כשנה לאחר השואה, אבי ערך סעודה לחבריו היהודים. ביניהם היו גם שתי האחיות לבית מזאי: מנדי ושרה ציפורה. שתי האחיות היו יחד במחנה המוות, אושוויץ – בירקנאו. הן חיו שנה שלמה בתנאים איומים, ברעב תמידי ובסכנת חיים יום יומיומית. בזכות הקשר החזק והטוב בין האחיות, הן הצליחו לשמור אחת על השנייה וכך שרדו את התופת. עם שחרורן חזרו לכפר, וגילו שרוב משפחתן נרצחה ע"י הגרמנים. האחיות, בכוחות משותפים הקימו חנות "כל – בו" שהיתה שייכת להוריהן.  בזמן המלחמה , שכניהן גנבו חפצים מבית משפחת מזאי, עם חזרתן מידי לילה השכנים הניחו ליד מפתן דלתן חפצים שונים שנגנבו מביתם. במסיבה שארגן אבי, בזמן שכולם רקדו, יוסף הזמין את שרה לריקוד, וסיפר לה שהוא חושב להמשיך את החיים, ולהקים משפחה חדשה. שרה- שרלוטה מזאי אמרה לו: "כשתהיה רציני, תפנה אלי, כי יש לי משהיא מתאימה לך".

למחרת, יוסף הגיע לבית האחיות מזאי, כשעל כתפיו הרחבות, שני שקי קמח ענקיים, מתנה לאחיות. ניגש לשרה-שרלוטה, וביקש לדעת, את מי היא חשבה להכיר לו. שרה, מבלי להתבלבל אמרה שהיא חשבה על עצמה. למרות ההבדלים הרבים ביניהם; שרלוטה הייתה רווקה, יוסף היה פעם נשוי, ואב לשלושה ילדים גדולים שנספו כולם בשואה, יוסף היה מבוגר משרה בשש עשרה שנה, יוסף גדל במשפחה חרדית ואילו שרה במשפחה נאולוגית. נשואים אלו לא היו מתקיימים, לולא השואה. למרות כל ההבדלים, הזוג חי באהבה והבנה רבה ואף נולדו להם שתי בנות: מרים אחותי הגדולה נולדה בשנת 1947, ואני אלישבע – אליק, קטנה ממנה, בשנה וחודשיים ונולדתי בשנת 1948.

החיים בכפר קוניאר שבהונגריה היו נעימים ביותר, טחנת הקמח של אבי עבדה במלוא התפוקה, ופירנסה יפה את כל המשפחה. הקשרים עם השכנים הגויים היו טובים. למרות כל זאת, שאיפתם של הורי היה, לעזוב את הונגריה, ולעלות לארץ ישראל.

בשנת 1950, ברשות הוריי היו את כל אישורי היציאה מהונגריה, אך אז המשטר הקומוניסטי נעל את כל השערים וגבולות המדינה, ולא איפשר לאף אדם לעזוב את הונגריה. באותה השנה פקדה את משפחתנו מכה נוספת; ביום בהיר אחד הגיעו לטחנת הקמח ולבית הצמוד אליו, פקידים של המשטר הקומוניסטי, והלאימו את כל רכושנו.  משפחתנו הקטנה עברה לגור בבית הגדול של סבא וסבתא מזאי, בו גרו משפחת דודתי, אחות אמי, שגם להם היו שני ילדים. אבי מצא עבודה כמנהל ומשגיח על שדות גידולי פשתן בכל רחבי הונגריה. אימי החלה לעבוד יחד עם גיסה, בחנות הכל – בו המשפחתית. אנחנו הילדים נהנינו מאוד מהחיים המשותפים בבית הגדול, עם גינה יפה וגדולה, וחצר רחבת ידיים, בה הסתובבו חיות רבות.

בבית חיו עימנו ארבעת המבוגרים ומטפלת שגרה איתנו, כולם טיפלו בנו יחד. בשעות הפנאי דודי לימד אותנו לרקוד ולנגן, אך בעיקר הקפיד איתנו על נימוסים בכלל, ועל נימוסי שלחן בפרט. דודתי לקחה אותנו להחליק על האגם שבחורף התכסה בשכבת קרח עבה. בערבי החורף הקרים, דודתי ישבה איתנו סביב האח החם, וסיפרה לנו מסיפורי התורה, וכן על ארץ רחוקה, מעבר לים, ארץ ישראל, שהיא מדינת היהודים. אימי, שרה – שרלוטה, לימדה אותנו להכין עוגיות ועבודות רקמה ויצירה. אבי, יוסף-טוביה, הרכיב אותנו על אופנועיו הענקיים. שיחק והשתובב איתנו. פינק אותנו במטעמים שהביא ממרחקים.

בחגי היהודים, כל המשפחה נסעה לעיר הגדולה, דברצן שבהונגריה, כדי להשתתף בתפילות החג בבית הכנסת היפה, הנאולוגי. שהינו מספר ימים במלון מפואר בשם "שור הזהב", מנהל המלון היה יהודי, חבר של אבי ודודי, שלושת הגברים היו יחד במחנות עבודות הפרך בתקופת מלחמת העולם השנייה. אותנו הילדים פינקו ללא הרף. אכלנו גלידות טעימות, הנגנים הצוענים ניגנו במיוחד בשבילנו. מנהל המלון שהיה אדם גבוה ורחב כתפיים, נשא אותנו על כתפיו בכל רחבי בית המלון הגדול. אימי ודודתי ניצלו את זמן שהייתם בעיר הגדולה, לקניית בגדים חדשים, להסתפר במספרות יוקרתיות ולטפח את עצמן. למרות החיים הטובים של משפחתנו בהונגריה, הרצון לעלות לארץ לא פסק.

באוקטובר 1956, העם ההונגרי מרד בשלטון הקומוניסטי, ולנו נוצר "חלון הזדמנויות" בו ההונגרים איפשרו למשפחות בהן אחד מההורים שעבר את גיל חמישים וחמש לעזוב את הונגריה. באותה השנה, אבי היה בן חמישים ושש והוא מיד השיג את כל הטפסים לאישורי יציאה מהונגריה. הכל נעשה בסודי סודות, מחשש שאנשים רעים יתנכלו לנו, ולא נוכל לממש את רצוננו וכמיהתנו לעלות ארצה. בתקופת המרד, מבין תושבי הכפר, היו תושבים שניצלו את האנדרלמוסיה ובלילות זרקו אבנים על חלונת ביתנו וניסו לפגוע בנו. למזלנו, להורי היו חברים טובים שלילות רבים ישנו אצלנו ושמרו עלינו. באחד הימים, אחותי מרים חזרה בדרכה מבית הספר ליבר ביתנו, לפתע הגיח מולה בן כיתתה שהיה בחור מגודל, ובלי כל התראה מוקדמת, סטר על פניה ואמר לה "יהודיה מסריחה". עבור הורנו הייתה זו סיבה נוספת למהר ולעזוב את הונגריה.

בסוף חודש אפריל 1957, עזבנו את הונגריה, וברכבת נסענו לאיטליה. בגנואה שבאיטליה, המתנו כשבועיים לעלייה לאוניה שתוביל אותנו לארץ המובטחת. האנייה הייתה אנייה יוונית רעועה, בשם "הרמס". למזלנו משפחתנו קיבלה תא מיוחד עבורנו, עם שתי מיטות קומותיים ושרותים, שהיו שייכים רק לנו. משפחות רבות שוכנו בבטן האנייה, בצפיפות רבה ובתנאים קשים מאוד. סיפרו לנו על מחלות רבות שהתפשטו בין שוכני בטן האנייה. אל חופי ישראל הגענו בחג השבועות, לכן האנייה נשארה לעגון מחוץ לנמל. אבי בחכמתו, קשר קשרי חברות עם קפטן האנייה. נתן לו לטעום שתייה חריפה שהביא מהונגריה, שליבוביץ. כאות תודה, הקפטן הזמין אותנו לגשר הפיקוד. מהגשר נשקף אלינו,מראה חלומי. ביום, הר הכרמל והגן הבהאי, עם כיפת הזהב, ובלילה ראינו את אורות חיפה. מראה שלא אשכח כל חיי.

מגורינו הראשון בארץ היה בכפר – אתא, בצריפים קטנים ללא שירותים או מים זורמים. לאחר כחצי שנה, הורי הצליחו לרכוש בית דו משפחתי ב"כפר חסידים,. הורי עבדו קשה מאוד ובמשך שעות רבות. אנחנו, ילדי השכונה, רוב היום היינו לבד. בבקרים התארגנו לבד, ויצאנו לבית הספר, שהיה די רחוק מהבית, בטיפוס וקפיצות על סלעים. עד שהורינו חזרו מעבודתם בסמוך לשעות הערב, אנחנו הילדים המצאנו ושחקנו במשחקי חברה, חיברנו הצגות, בהם הופענו בפני הורנו בסופי השבוע. חצי שעה לפני הגעת ההורים, כל החברים רצו לבתיהם, ניקינו מהר וסידרנו את הבית, לכבוד הגעת ההורים הביתה.

בית ספר תיכון לא היה בכפר – חסידים, לכן כשאחותי הייתה צריכה לעלות לכיתה ח' ואני לכיתה ז', ההורים החליטו שנעבור ללמוד במוסד חקלאי של נשות מזרחי, כפר – בתיה, שברעננה. הכפר היה מקום קסום בו שהו בנים ובנות. הכפר טבל בירק, מרחבים, גינות מטופחות, חדרי אוכל גדולים, שבילים מתפתלים בין בתי המגורים, בית כנסת יפה, חדרי לימוד גדולים ומועדון לפעילויות. חיות רבות גודלו בכפר, שילדי הכפר טיפלו בהם, כגון: תרנגולות, סוסים ופרות. החניכים עבדו גם בגן הנוי וגם בגן הירק. גם הבישולים והגשתם נעשו על ידי ילדי הכפר. אנחנו הילדים התעוררנו בשעה חמש וחצי בבוקר, חצי יום למדנו, חצי יום עבדנו, כך כל היום היינו בפעילות. כיבוי האורות היה בשעה תשע בערב, אחת לשבוע הקרינו לנו סרט, אחת לשבוע רקדנו ריקודי עם, בנות ובנים יחד ומידי פעם נסענו להצגות מחוץ לכפר.

למרות כל היופי הזה, הגעגועים לבית היו קשים. הביתה נסענו אחת לארבע שבתות. כל השבועות ציפינו לשבת בה נהייה בבית עם ההורים, והשבת עברה מהר מידי. בגלל שרוב השנה היינו ללא ההורים, החברים הפכו עבורנו למשענת. עד היום, למרות שעברו חמישים וחמש שנה, חברים אלו הם חברי האמת שלנו. המנהלים והמדריכים שלנו, ברובם הגיעו מהולנד. הם היו מאוד ליברלים, והיו לנו אתם קשרים קרובים מאוד, קשרים של כבוד הדדי והערכה רבה. עד היום אנחנו וילדנו, בקשרי חברות עם מנהלינו ומדריכנו מאז. בשלושים השנים האחרונות מתקיימים קשרים דיפלומטיים בין ישראל והונגריה, אחותי ואני נוסעות פעמים רבות להונגריה, בלווית משפחותינו. אנחנו נהנים מאוד מביקורים אלו. נהנים מהתרבות, מהדיבור בשפה, מהמראות, מהפגישות עם מכרים, ובני משפחה. בתוך כל ההנאה הזו, כל פעם אנחנו מזכירים ומודים להורינו זיכרונם לברכה, על שעזבו את הונגריה, עלו לישראל וגידלו אותנו בארץ.

הזוית האישית

סבתא אלישבע (אליק): הפגישות נתנו לנו הזדמנות להתעניין בעבר הרחוק שלי, ולהשוות את הקורות בילדותי, עם הקורות בילדות נכדתי.

הנכדה שרה: הפגישות של הקשר הרב דורי פיתחו קשרים נוספים וחזקים ביני לבין סבתא.