מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מאתיופיה של הקייס שחר טמנו

זו תמונה של הקייס שחר טמנו בימים אלו.
תמונה זו צולמה במבצע משה.
סיפור עלייה של ילד שהפך לקייס

סיפור חייו של הקייס שחר טמנו

הקייס שחר טמנו מספר:

גרתי באתיופיה בכפר. שמו של אבי הוא טמנו יהייס, שמה של אמי הוא אסגרדה שטה. שמי הוא הקייס טמנו שחר. נולדתי בשנת 1971. שפת האם שלי הינה אמהרית. כשנולדתי הייתה לי אחות גדולה ואחרי נולדו עוד 5 אחים באתיופיה ובישראל עוד 3אחים.חבריי באתיופיה היו בני הדודים שלי שחייו וגרו איתי באותו כפר, שיחקנו בכדורגל, במשחקי כדור נוספים, שיחקנו בגוותה (משחק עם אבנים קטנות) והוכשרנו להיות רועי צאן.

החיים באתיופיה

מבנה הקהילה היהודית: במרכז הכפר בנוי בית הכנסת שאפשר להצפין עליו מכל מקום בכפר נמצא במקום גבוה במרכז הכפר וסביבו בנויים הבתים של אנשי הכפר וכל יום , בשבת ובמועדים אחרים כולנו עולים לבית הכנסת.

החיים באתיופיה לפני שעליתי לארץ היו מלאים ברוחניות ואמונה בה'

חיינו כולנו בהרמוניה היה לנו כיף באתיופיה גרנו כולנו עם משפחתנו ועם הרכוש שלנו מבלי שנגעו או גנבו מאיתנו. כל אחד ידע מהו מקומו ותפקידו כאזרח בכפר. קיום המצוות היה מוגבר יותר מאשר בישראל משום שבאתיופיה כולם היו דתיים מקימי מצוות. מבחינה כלכלית חיינו במצב כלכלי טוב התפרנסנו מעבודת אדמה ורועי צאן, דאגנו לטפח את סביבתנו. מבחינה חברתית דאגנו לחיות כולם בהרמוניה איש עם רעהו ושנקלענו לריבים וסכסוכים פנינו ליועצים ולקסיים שיעזרו לתקן ושיראו לנו את הדרך הנכונה. שיחקנו כולם יחד בלי אפליות או חוסר שיוון. החיים באתיופיה היו משפחתיים חברתיים ודתיים. החיים חייכו אלינו באתיופיה וכולנו היינו עם אותו חלום ושאיפה שנגיע בעתיד לארץ הקודש ולבסוף רובנו זכינו להגשים את החלום בן ה-2,500 שנה.

חגים ומועדים

החגים והמועדים שחגגתי באתיופיה היו אותם חגים ומועדים שנקבעו בתורה(פרט לפורים וט"ו בשבט) בנוסף לכך היו ויש  לנו ,לבני הקהילה האתיופית חגים ומועדים הנוספים כמו : חג הסיגד – חג זה היה חג בכי שזעקנו לה' שיחזיר אותנו לבית שלנו . עלינו להר המרכזי שבו כל יהודי הכפרים עלו אליו ופנו אל הקסיים לבקשת עזרה. בחג זה התפללנו כולנו לה' שנגיע לארץ ישראל לקיים את המצוות 'בבית האמיתי' שלנו תפילות אלו היו משמעותיות ומלאות בבכי ורצון שה' יקשיב לתחנונים שלנו. חג זה היה מלא בניסים דוגמה אחת שאני זוכר היא : שאישה עקרה פנתה אל הקסיים והציגה את בעייתה הקסיים התפללו יחד איתה שתוכל ללדת ילדים ושנה אחרי בחג הסיגד חזרה אותה אישה לאחר לידת בנה.

הערכים שהנחו אותי בחיי היו כבוד להורים, אמונה רוחנית בקב"ה שיחזיר אותנו בשלום לביתנו , כבוד לה' , קיום מצוות התורה ,שמירת שבת, סובלנות-הקשבה .

הסיבה שבחרתי להיות קייס היא להמשיך את השושלת בת 3 הדורות של אבי וסבי, חשוב לי לספר לדורות הבאים של ישכחו את העבר המלא גבורה של אבותיהם להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והבעיות שחוו בדרך, חשוב לי גם להעביר להם את המסר של להיות דבקים במטרה ולהגיע אליה. בנוסף לזאת, חשוב להדגיש שאבותינו ואני לא עלינו מפני בעיות של אוכל, כסף, בצע או רדיפות הגויים, אלא על מנת לקיים את התורה והרוחניות בצורה מוגברת יותר בארץ הקודש ישראל.

העלייה לארץ ישראל

לפני העלייה ארץ ישראל הצטיירה כמדינה רוחנית, שלומדים שם תורה ומכבדים שם את ההורים, נשים ואת הקב"ה. עליתי לארץ ישראל בגיל 11 באמצע שנת 1984. עליתי לארץ ישראל יחד עם הוריי, אחיי, בני דודים ומשפחתי. עליתי במבצע 'משה', על שם העלייה של בני ישראל ממצרים שהיו 40 שנה במדבר כמו שהלכנו בדרך מאתיופיה לסודן 40 יום.

המבצע התחיל בשקט וכשהגיעו אלינו הידיעות שאנו יכולים לעלות ולשוב לביתנו, השמועה עברה כבר בין כל כפרי היהודים. היה אסור שהאנשים ידעו שאנחנו מתכננים לעזוב ולכן עזבנו כמעט ללא רכוש, השארנו מאחור את כל הצאן, הבגדים…בן אדם שהגויים גילו את התכנית שלו לעזוב במקרה הטוב היה נותן לנכד שלו לצאת למסע במקומו או שכל משפחתו היו נשארים שם.

המסע מהעיר טדה לסודן

הלכתי ברגל לסודן במשך כמעט 3 שבועות מהעיר טדה ששם גרתי שנתיים וחצי. כשהגענו לסודן הגענו עם סיפוריי כיסוי אודות חיינו ולא סיפרנו שאנחנו יהודיים, מה שהקשה עלינו להמשיך לקיים את מצוות ה' ואת שמירת השבת. לאחר 3 חודשים בסודן הסיעו אותנו בעגלות של הפרות עד לשדה גדול ופתוח ולשם הגיעו המוסד הישראלי עם מטוסים שהביאו אותנו עד ארץ ישאל והגשימו לנו את החלום.

בדרך מהכפר עד למטוסים הנחו אותנו מורי דרך. מורי הדרך היו גויים המורדים בשלטון והם עזרו לנו לעלות וסייעו לנו כל הדרך, הם הובילו אותנו בדרך פחותה מסכנות. בתמורה לכך אנחנו שילמנו למורי הדרך שיביאו אותנו בדרך בטוחה ושימנעו שוד וגניבות של השודדים מאתנו. למרות שהשודדים ומורי הדרך היו חברים מורי הדרך חילקו אותנו לשתי קבוצות של 200 איש. אני הייתי עם משפחתי לאורך כל הדרך ולא הופרדנו כלל. במהלך הצעדה שלנו לסודן דאגו שנישן ביום ובלילה נישאר ערים ונמשיך במסע כיוון שלא יכלו לראות אותנו בחשכה ומזג האוויר בלילה היה יותר נעים מאשר ביום פעלנו בשיטה זו בזמן הבריחה שלנו מסודן .

המקומות בהם עברנו במהלך העלייה לארץ ישראל

נולדתי בכפר שונז בו חייתי כ-10 שנים משם עברנו אני ומשפחתי לשנתיים וחצי לכפר טדה. מטדה התחלנו את מסלול העלייה שלנו בערך 3 שבועות לסודן ובסודן היינו 3 חודשים. משם הגענו בעגלות של בקר לשדה הגדול ששם לקחנו אותנו במטוסים וכך הגענו למדינת ישראל.

קשיים שחוויתי בדרך לארץ ישראל היו: הרעב הקשה והצימאון, היו מחלות ואנשים חולים, לא היה כוח להמשיך ללכת. כשהגעתי לארץ, משפחתי נשארה איתי חוץ מסבי שנפטר בדרך מסודן ולאחר כשבוע נפטרה אישתו של דוד שלי וילדיו. המוות שם היה עוצמתי,א נשים מתו שם ממחלות, מאוכל מורעל שמייצר תולעים ואנשים היו מתים משלשולים והקאות, היו ניסויים באנשים חולים כדי לבדוק האם התרופה עובדת או רעל, כל יום מתו שם 30 אנשים.

חוויה שחוויתי בדרך לארץ הייתה שאחותי באמצע הדרך לא הרגישה טוב כמה ימים והתעלפה עקב התייבשות חוסר שתייה ואכילה תחת השמש הקודרת. קשרנו אותה סביב עץ מוצל שלא תשתולל ותבכה יותר מידי וכדי שלא יגמרו לה הכוחות סופית משום שהיא הייתה במצב בין חיים ומוות. מאוחר יותר חיפשנו מים להביא לה וכשמצאנו היא נרגעה ונחה יומיים וכאשר היא הרגישה טוב יותר המשכנו במסע.

התמודדות עם הקשיים: למרות הקושי הרב שחוויתי בדרך, התמודדתי בכך שהערכתי והודיתי לקב"ה שנתן לי את הזכות לעלות לארץ ולהגשים את החלום שלי ושל דורות רבים לפניי. הצפייה והתקווה שנגיע לארץ זה בעיקר מה שהחזיק אותי כי החלום הזה היה בחשיבות עדיפה ועליונה. גורם נוסף שעזר לי להתמודד עם הקשיים הוא העובדה שהייתי עם משפחתי ומכריי לאורך כל הדרך, היו אחד בשביל כולם ולמען אותה מטרה. תמכנו אחד בשני ברגעי עצב, קושי, כשמישהו נפטר בדרך היינו יחד באבל ובצער וכל הזמן דאגנו להרים את המורל שלנו כי אנשים אלו (אלו שמתו) ידעו שהם מתו למען החלום והיה חשוב לנו להמשיך במסע גם בשבילם כי ידענו שאם הם לא הספיקו לעלות ולהגשים את חלומם אז לפחות שאנו נעשה זאת ונגשים את החלום למעננו ולמענם.

מה שהיה מספק אותם שאנחנו נמשיך בדרך ולא נוותר כשקשה. עזרנו אחד לשני בסיפוק אוכל ושתייה, למדנו להתחלק . והיינו סבלנים מאוד כלפיי האנשים שחלו במחלות כלומר סחבנו אותם על גופנו, על הבקר ואם היה צריך היינו עוצרים באמצע ומסייעים להם עד שיחלימו או שישתפר מצבם. דאגנו להיות אחד למען השני ולהמשיך להיות דבקים במטרה כל הזמן וזה מה שבעצם החזיק אותנו רוב הזמן.

הגורם והסיבה שלי לעלות לארץ: סיבה דתית-לקיים את המצוות תלויות בארץ ישראל. בנוסף, היה לי חלום להגיע כבר לארץ ישראל, כולם דיברו על כך ותמיד חלמתי להגיע לארץ הקודש.

כשבחרנו לעלות נאלצנו לוותר על הכל, הבית, אדמה, פרות, כבשים, השארנו הכול מאחור, חלק מכרנו וחלק לא מכרנו כי ברגע שמוכרים כולם כבר יודעים אליך שאת באה לעלות לארץ ישראל.

באמצע הדרך, לא התחרטתי בגלל הקשיים ורציתי לחזור לאתיופיה כי זו לא החלטה שלנו, בנביאים כתוב שיבוא יום שהקב"ה יחזיר את כל עם ישראל לארצו, היינו בגלות והגיע היום הזה, הרי בן אדם לא קם סתם והולך והסיבה שלנו הייתה מלמעלה, מהקב"ה. הרגשנו שהלב אומר לנו לקום וללכת. בנוסף החלום לחזור ולהגיע לארץ ישראל היה יותר חשוב לנו.

החיים בארץ – אי ההכרה בקייסים במדינת ישראל

כשהגעתי לארץ הייתי באשקלון, צפת, ירושלים, כרמיאל.

כשהגענו לארץ התיישבנו חודש באשקלון שם קיבלו אותנו בפנים נחמדות והרגשנו רצויים ואז עברנו לצפת היו שם אנשים טובים שכיבדו אותנו ולא הפלו, נקלטנו והתאקלמנו יפה. בצפת למדתי באולפן בערך שנה ואז עברתי לישיבה במירון וסיימתי 12 שנות לימוד ולבסוף הגענו לכרמיאל כדי להיות יותר קרובים למשפחה ובכרמיאל התחילה הגזענות.

המפגש הראשוני עם ארץ ישראל היה מפתיע ומאכזב כשהגענו ציפינו וקיווינו שיתנו לנו להיות קסיים ולא קיבלו אותנו, טענו שאנחנו לא יהודיים, לא רצו להכיר בנו כיהודים, היו מאבקים אבותינו עשו שביתות רעב בירושלים. לא מספיק באתיופיה אמרו לנו "לכו לכו" גם בבית, בישראל, זרקו אותנו, זה היה מאוד קשה המנהיגים לקחו את זה מאוד קשה, שללו מהם את הזכויות, לא נתנו להם שום תפקיד, לא סמכויות מהרבנות, היה אסור להם לחתן.

הקסיים היו מנהיגים דגולים שעשו הכל בקהילה, שמרו שאנשים לא יתבוללו, שלא יפספסו חגים, שלא יברחו מהמנהג, ערכו תפילות, ניהלו טקסי נישואין וגירושים, ליווי נפטרים לקבורה בתפילת כפרה, הקפידו על שמירת טומאה וטהרה, ניהלו משפטים בענייני דת, התערבו לשם השכנת שלום בין צדדים עוינים, הטילו סנקציות על מי שפגע במוסכמות הדתיות והחברתיות של הקהילה, חינכו ילדי הקהילה ועוד. היום פה רב אין לו תפקיד כמו של קייס. באתיופיה התפקיד של הקייס היה מעל הכל, כמו מלך, כשהוא עובר היו קמים ונותנים לו כבוד, "מפני שיבה תקום", היית מכבד את התורה וקם למישהו מכובד, וגדול ממך.

התמודדות עם הקשיים בארץ

הקשיים שחוויתי היו גזענות ואפליה בחברה בגלל צבע העור שלי. הרבנות הראשית טענה שאנחנו לא יהודיים, הם פגעו לנו ברוחניות ובכבוד: לדוגמא לא הכירו באבי כרב שהגיע לארץ כקייס ובשאר הקסיים שעלו לארץ.

למרות הפגיעה ברוחניות ובכבוד, האפליה והגזענות שחווינו בגופנו המשכנו עם המסורת שלנו , לקיים את מצוות ה' – שמירת שבת כהלכה, מצוות כיבוד אב ואם, שמירת חגים, תפילות… לא חדלנו מלקיים את שגרתנו למרות רגשי הנחיתות שחווינו מהסביבה והחוסר הכרה בנו כשווים בפני העם היהודי. יצאנו לבתי הספר, לעבודה, למקומות הבילויים הציבורים והלכנו עם ראש מורם למרות שלא הגיע לנו היחס הזה כי עברנו הרבה דברים בדרך כדי להגיע לארץ ולא הפסקנו וחזרנו אחורה. לא ציפינו ליחס כזה, להגיע למדינה שלנו, לבית שלנו, של העם היהודי ולהיות מופלים. לא נתנו אפליה ולחוסר כבוד וזלזול לעצור אותנו ולכן המשכנו בקיום השגרה שלנו.

עם כל הקשיים הרבים שחווה הקייס ומשפחתו בתור עולים חדשים הם קיבלו עזרות וסל הנחות בתור עולים חדשים, כגון: בזמן שהקייס ומשפחתו גרו במרכז הקליטה הוריו קיבלו הנחה בתשלום השכירות ולכן תשלום השכירות שלהם היה נמוך. בעקבות העזרה שקיבלו בתשלום השכירות הם קנו דירה שהייתה מסובסדת והייתה להם הנחה במשכנתה. עם זאת הם זכו לקבל מלגות בבתי הספר שבהם ילדיהם למדו. כל ההטבות האלו עזרו להם להתרומם מבחינה כלכלית ועזרו להם יותר להשתלב בחברה שכעת הם גרים בדלת ליד שכניהם ומרגישים קרובים ושווים עליהם.

תרומה למדינה

תרומתי למדינת ישראל הייתה ששמענו ברדיו על מלחמות ובעיות במדינה והתכנסו כולנו יחד לתפילות רבות להצלחת ישראל כי אין כוח חזק מכוח התפילה והרצון שה' יקשיב לתפילתנו וכך קרה ששמענו שישראל ניצחה במלחמות.

תרומה נוספת שתרמתי למדינת ישראל הייתה שסיימתי 12 שנות לימוד התגייסתי לצה"ל ושירתתי שנתיים וחצי בחיל האוויר.

*כיום אם הייתה לי הזדמנות לחזור לאתיופיה לא הייתי חוזר למרות הקשיים, החוסר מעמד שלי כקייס וחוסר ההכרה של אנשים בתפקידי משום שבתור קייס ויהודי בן לעדה האתיופית החלום והשאיפה שלי ושל הדורות לפני היה להגיע לארץ ישראל, ארץ הקודש. התמנתי לקס כמה שנים אחרי הצבא. בין התקופה שסיימתי את הצבא עד שהתמנתי לקס הספקתי להתחתן, להביא ילדים ובעיקר למדתי את לימודי הקסים כי חלומי הגדול היה להמשיך את אבי וסבי. היום אני חי בעיר כרמיאל נשוי לאישה מדהימה שמגדלת איתי את חמשת ילדינו בצורה שילמדו לכבד את הבריות והסובבים אותם.

הזוית האישית

סיפור תועד במסגרת יוזמה משותפת: חמ"ד ועד. יוזמה משותפת לתכנית הקשר הרב דורי עם מפמ"ר הסטוריה, משרד החינוך.

אביטל דסלין ועדן יונס: שמחנו לקחת חלק בסיפור חיו של הקייס שחר טמנו. הרגשנו שזו זכות גדולה להכיר סיפור של דמות חשובה מאוד בקהילה בעיר שלנו ולהכיר עוד סיפור עדות של אדם שהוא חלק מהעדה שלנו. מה שעזר לנו לנו להבין את משמעות סיפורי הגבורה של ההורים שלנו והדורות שבאו לפנינו וכפי שהקייס אמר אדם ללא עבר זה אדם לכן שמחנו לקחת חלק בעבודה זו ולגלות את השורשים שלנו.

קישור לקובץ העבודה המורחבת של אביטל דסלין ועדן יונס

 

מילון

מבצע גור אריה יהודה
שם שני למבצע משה שהתרחש ב1984-1985.במבצע זה יהודי אתיופיה צעדו מאתיופיה לסודן במשך כמה חודשים ומסודן טסו לארץ ישראל.

ציטוטים

”"החיים באתיופיה היו מלאים ברוחניות ואמונה בה'"“

הקשר הרב דורי