מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי באתיופיה באזור שנקרא גונדר. הבתים בגונדר עשויים מעץ עם גג שעשוי מקש. הבית הוא גדול, מרווח ונעים למגורים בגלל האוויר שיש בו. בכפר שבו נולדתי האנשים עבדו בחקלאות וגידלו את הירקות, והפירות (תירס, חיטה ושעורה) שהשתמשו בהם לאוכל ולמזון.

חלק מהאנשים עסקו בצאן ובקר, לשם כך היו צריכים ללכת ולרעות באזורים שבהם היה אחו. אני הייתי עובד אדמה, עבודה זו נחשבת לעבודה מאוד טובה באתיופיה.

באתיופיה יש ים גדול שאליו הלכנו כשרצינו להתקלח, לשחק במשחקי מים וגם לכבס. ליד כל קהילה יהודי היה בית כנסת. היהודים באתיופיה לבשו בגדים מסורתיים, צנועים. הכנו מאכלים בריאים וטעימים כמו: דאבו, אנופרו, אינג'רה.

למדתי בבית ספר שנמצא בגונדור שקוראים לו "קיי אמבה". לא היה לנו חדר אוכל בבית הספר והמשמעת שם הייתה מאוד קשוחה: אם היינו מאחרים לבית הספר היינו מקבלים שוט בידיים או שהיינו הולכים על חצץ עם רגליים חשופות. אף פעם לא התחצפנו למורים או להורים.

בילדות לא היה לנו ממתקים היה רק קנה סוכר וסוכריות. לא היה לנו גם תנועות נוער.

בילדותי

אהבנו להאזין למוסיקה שנקראת זפל – כך גם נקרא הריקוד המסורתי שלנו, אופן הריקוד היה בנוי משניים עד ארבע רקדנים מרכזיים וכל השאר עומדים מסביבם ומוחאים כפיים. אני אהבתי במיוחד את הזמר אזמרה (זמר אתיופי).

בתקופתי לא היה מכשירי חשמל כמו שיש היום. כאשר רצינו לספר על משהו לאדם רחוק מאיתנו היינו כותבים מכתב ומעבירים אותו בין אנשים עד שיגיע ליעדו.

המסע לארץ ישראל – מבצע שלמה

כדי לעלות לארץ ישראל אני ומשפחתי נסענו יחד במשך יומיים באוטובוס אל עיר הבירה של אתיופיה אדיס אבבה, השכרנו דירה באדיס אבבה שנה וחודש עד ל"מבצע שלמה" שבו באו לקחת אותנו לארץ ישראל. במטוס בדרך לארץ ישראל שרנו יחד "הבאנו שלום עליכם…"

בשנת 1991 הגענו לארץ, מרוב השמחה וההתרגשות נישקנו את האדמה. לקחו אותנו למרכז קליטה "חצרות חפר" בחדרה ושם נשארנו שנה. לאחר מכן העבירו אותנו לקרוון שגם שם נשארנו שנה ואחרי כל המעברים קנינו בית בנתניה.

לכלי מימין קוראים קוסקוט ולכלי משמאל קוראים פינג'ל – שני הכלים האלה הם בשביל הבונה (קפה)

הזוית האישית

שלהבת טרקאין: סבא שלי אף פעם לא ויתר, הוא תמיד דאג לכל אחד ואחד מהמשפחה שלו וזה מה שאני רוצה לקחת ממנו.