מאגר סיפורי מורשת

שמי אהרון סימן טוב, נולדתי באפגניסטאן בעיר הראט בשנת תש"ח כארבעה חודשים לפני הכרזת המדינה. בגיל שנתיים וחצי עזבה המשפחה שמנתה 10 נפשות עם תינוקת בת חצי שנה לכיוון משהד שבאירן. לאחר כשישה חודשים הגענו לעיר הבירה טהרן שם שהינו כחודש ומשם יצאנו בטיסה לנתב"ג שאז נקרא שדה התעופה לוד, נחתנו בתאריך 26.02.1951 כשאני בן שלוש. משדה התעופה הועברנו לשער העלייה בעתלית כחודש לאחר מכן הועברנו למחנה האוהלים בפרדס חנה. קיבלנו אוהל עם משפחה נוספת ומשם הועברנו למעברה בג'ליל שהיום נקרא גלילות. קיבלנו צריף כפול שנקרא בדון הרצפה הייתה עשויה יציקת בטון ואילו הקירות והגג מבד ברזנט. במעברה היו צריפים מעץ וצריפי פח בשם פחונים. בחוץ היה ברז מים אחד משותף לכל השכנים, מקלחות מים קרים ובקצה אחר בור ומעליו מבנה עץ ששימש כשירותים. כדי להתרחץ במים חמים חיממו בגיגית על גזרי עץ, האוכל בושל על פרימוס או פתיליה שבתוכם נפט. תאורה הייתה בעזרת נרות עששית או לוקס שפעלו על נפט.

השנים הראשונות במדינה היו קשות ובשל המחסור במדינה הוחלט על מדיניות של צנע, בה כל האזרחים מקבלים מצרכים על פי הגבלה. בתקופת צנע קיבלנו תלושי מזון לקבלת מוצרים במכולת בהתאם לגודל המשפחה. באחד הימים אושפזתי בבית החולים דה ג'אני שביפו. כאשר אמי באה לבקרני בתקופה זו לא הורשו ההורים להישאר בבית החולים נאמר לה שאין ילד כזה מאושפז.

אמי חזרה הביתה בוכה הלכה למקום עבודתו של אבי וסיפרה לו מה שנאמר לה. אבי עזב את עבודתו ומיהר לבית החולים וגם לו נאמר שאין מאושפז כזה, אבי השתולל איים על הרופא והפך שולחן. איני יודע איך אבי רואה אותי מתקרב אליו. הרופא אמר לאבי שהו משחרר אותי על אחריותו ושלא יביאני בעתיד לבית החולים ועל כך החתים אותו. האירוע זכור כמקרה קשה בו בני המשפחה התמודדו עם חוסר אונים מול בית החולים שניסה להסתיר מהם מידע מסיבות לא ידועות.

גרנו בנווה ישראל, משפחה גדולה של עשרה אחים בבתי שיכונים קטנים והיה לנו מחסן בחצר. אבי מאיר סימן – טוב הפך אותו לבית כנסת פרטי, אפגנים ואיראנים שהתפללו בסגנון דומה נהגו להגיע בעיקר בבית הכנסת שלנו בחגים או באירועים מיוחדים הם הגיעו מהאזור וגם מאזורים סמוכים . בשלב מאוחר יותר הפכנו את המחסן למבנה בית כנסת מסודר ויפה.

כשגדלתי המשכתי להגיע לבית הכנסת להתפלל שם ולכבד את הוריי, גם היום לעתים אנחנו מתפללים שם בחגים ובאירועים משפחתיים ובן משפחתי הוא החזן בבית הכנסת שאבי הקים.

למדתי בבית ספר "ויצמן" ותיכון עירוני בהרצליה, התגייסתי לטכני בחיל האוויר, הייתי מכונאי מטוסי סילון, השתתפתי במלחמת ששת הימים. אני זוכר את אותו בוקר… התעוררנו מוקדם מאוד ושלחו אותנו מיד להכין את המטוסים שיצאו לטיסת סיור לכיוון מצרים ואז פרצה המלחמה… הכל התחיל באותו יום.

במהלך השנים עבדתי ב"אל על" חברת התעופה הלאומית, כמכונאי מטוסים במשך שנים רבות. אהבתי את העבודה, הכרתי אנשים רבים עד יציאתי לפנסיה.

חברי הקהילה שהגיעו מאפגניסטן נמצאים בקשר גם היום באמצעות אתר באינטרנט שנקרא "גם אני אפגני", יש לו רב של הקהילה בבני ברק, הרב צבי סימן טוב, והוא קרוב משפחתי והוא היה גם בחתונתי עם יפה.

היום אני מבלה עם הנכדים ועם בני המשפחה שלי, אנחנו חוגגים יחד את חגי ישראל ושומרים על המסורת.

הזוית האישית

אהרון: שמחתי לעבוד עם ברק במסגרת התכנית שוחחנו על ילדותי ועל הקשיים בשנים הראשונות להקמת המדינה למדתי להכיר פרטים חדשים נהניתי לשמוע גם סיפורים אחרים בקבוצה.

ברק: במסגרת התכנית שמחתי לעזור לחברי הקבוצה במיומנויות מחשב ולהדריך אותם לבלות עם סבא זמן איכות ולהכיר מידע חדש על סבא וילדותו שלא הכרתי.