מאגר סיפורי מורשת

שנת 1960, השכונה היהודית בקזבלנקה שבמרוקו, מתדפקים על דלת ביתנו, שני בחורים נאי מראה, מציגים את עצמם כשליחים ממדינת ישראל ומבקשים מההורים רשות להעלות את הילדים לישראל. הוריי יצחק ודאדה, הביאו לידיעת השליחים כי יש בכוונתם לעלות לישראל גם הם עצמם. השליחים ביקשו להודיע כי אין קשר בין רצון עלייתם לישראל לבין שיגור הבנים קדימה לפני ההורים, השליחים הבטיחו לטפל בהמשך בעלייתם. היה קושי ואיסור יציאת יהודים ממרוקו ועל כן סיפור הוצאת הילדים בשלב ראשון בצורה חשאית.

בקיץ 1961, שנה אחרי המפגש הראשון עם השליחים מישראל, התייצבנו, אנוכי חיים, בן ה-12 ואחי הצעיר שמעון, בן ה-10 בכיכר המרכזית בעיר בגדולה, שם המתין לנו אוטובוס אשר אסף אותנו לשדה התעופה. כיוון הטיסה היה צרפת ובנחיתה בצרפת עלינו על אוטובוס אשר הוביל אותנו לשוויץ, לעיירת נופש ציורית.  שהינו בעיירת הנופש כחודש ימים, ואחריה היינו אמורים לחזור הביתה לקזבלנקה בטיסה. בהגיענו לשדה התעופה בצרפת, במקום לעלות על מטוס לכיוון קזבלנקה, עלינו על מטוס אל-על אשר המריא לכיוון שדה התעופה בלוד. אז עוד קראו לזה "שדה התעופה לוד".

לימים למדנו כי מאחורי עלייתנו ארצה בדרך זו היה סיפור מורכב של מבצע חשאי של הסוכנות היהודית בהובלת המוסד לתפקידים מיוחדים להעלות את יהדות מרוקו על אף האיסור של שלטונות מרוקו לאפשר יציאת יהודים לישראל. בהגיענו לישראל הוצבנו בפנימיה של עליית הנוער, של הנוער הציוני, בקריית טבעון לתקופת מעבר קצרה ומשם פוזרנו למוסדות חינוך פנימיתיים ברחבי הארץ. כל האירוע מתחילתו ועד לגיוס לצה"ל היה אירוע מכונן, מעצב, מגבש, מבגר ויוצר אישיות עצמאית וחזקה לאורך השנים.

החיים בפנימיות של עליית הנוער הציוני

הפנימייה הייתה בנויה מצריפים וביתנים וטובלים סביב בעצים, מדשאות ופרדסים מסביב, והאווירה הייתה של מקום מאוד נעים. בכל ביתן או צריף שוכנה קבוצה של ילדים שחולקה לפי מין וגיל. סדר היום בפנימייה כלל חצי יום עבודה בשדות ובפרדסים, והחצי השני היה לימודים. השהייה בפנימייה ארכה עד לגיוס בצה"ל.

היה קושי ראשוני בלימוד השפה העברית אך מאחר ורוב הילדים היו עולים חדשים מארצות שונות ומגוונות, אימוץ השפה העברית עבר מהר ותוך חודשים ספורים השתלטנו על השפה וכולנו תקשרנו בשפה העברית בלבד. בשעות שלפני הצהריים תחזקנו וטיפלנו בכל הקשור לעניינים האישיים שלנו: מי בגינון, מי בחצר, מי בכביסה, מי במטבח וכל מי שלא עסק בענייני המשק, עבד בשדות ובפרדסים בסביבת הפנימייה.

חדוריי מוטיבציה ואנרגיה חזרנו מעבודותינו לחדרים, התקלחנו והלבשנו נקי ומשם לחדר אוכל, ובהמשך לכיתות הלימודים עד שעות הערב. כך עברו עלינו השנים בעשייה מאוד מספקת, השילוב הזה בין עבודה ללימודים היה מאוד מועיל ולא פגע בכלל בלימודים והכין אותנו לבאות בצורה מאוד מרשימה.

המקצוע שלי

במסגרת השהות בפנימייה הציונית הייעוד היה לחקלאות. במהלך השהות שונה ייעוד הפנימייה החקלאית, לטכנולוגית. השינוי הזה גרם לי לאכזבה מכיוון  שהתאהבתי בעבודת האדמה! חשבתי לעצמי שלאחר השחרור מהצבא אשתלב בהתיישבות העובדת (מושבים וקיבוצים).

מכיוון שכך התגלגלו העניינים סיימתי לימודי טכנולוגיה בתחום האלקטרוניקה וזה היה גם עיסוקי הן בצה"ל והן באזרחות ובהמשך. עם שחרורי מצה"ל, הצטרפתי לקורס קציני ים בעכו שבסופם הפלגתי כקצין ימי בצי הסוחר הישראלי בחברת "צים".

בד בבד עם עבודתי בים, עליתי על מודעת דרושים בעיתון שמשכה את תשומת ליבי ופניתי לבדוק אותה. זומנתי לפגישה וביקשתי לדעת במה מדובר, הרבה אינפורמציה לא קיבלתי, אך הבנתי שמדובר בשירות הביטחון. לאחר תקופת בדיקות ביטחון הוזמנתי להתחיל לעבוד, ומיד נשלחתי לחו"ל לתקופה קצרה  שלאחריה נשלחתי לשליחויות ארוכות שנמשכו על פני 25 שנה. השהייה בחו"ל הייתה כרוכה בניתוק ממושך מהחברים וממשפחתי, ותקשורת לא הייתה משוכללת כמו היום, הריחוק היה לא פשוט. למי שנולד לתוך הסקייפ, הפייסבוק והרשתות החברתיות לא יבין את התחושה של היעדר תקשורת משוכללת שהכבידה על קיום קשר הדוק עם החברים והמשפחה בארץ.

בהמשך התחתנתי בארץ ורעייתי (אדית) הצטרפה אליי לשליחויות שבמסגרתן גם נולדו בנותיי בחו"ל. ילדי השליחים וביניהם בנותינו למדו בבית ספר בינלאומי בו למדו גם בני דיפלומטים זרים מכל העולם. בנותינו נאלצו להתאקלם מחדש בכל מדינה אליה נשלחנו, ולשמחתנו, בדיעבד הסתבר שזה היה מועיל ומחשל עבור הבנות. הבנות נחשפו לתרבויות שונות והתחברו לתלמידים ותלמידות מכל הלאומים והדתות ופתחו קשרים טובים ובריאים ללא קושי של גזע, דת, מין, צבע וכו'.

השלמת המקצועות הישראלים של משרד החינוך הישראלי נעשתה על ידי מורים פרטיים, ישראלים תושבי המקום. כל חזרה משליחות הייתה כרוכה בהתאקלמות מחדש, הן לנו כהורים ובמיוחד קשה עבור הילדים. הסיפוק מהעשייה במסגרת השליחות היה רב ולצידו היום קשיים הנובעים מהשינויים הרבים.

הגשמה

למי שלא נולד בישראל ונולד בארץ מוסלמית לא יבין את המשמעות של הגשמת הציונות שמתבטאת בעלייה והתיישבות בישראל. במשך שנים הכמיהה לציון הייתה עצומה והתבטאה בהמתנה ממושכת להזדמנות לקיים אותה. היות היהודים שווי זכויות בחו"ל ובמיוחד בארץ מוסלמית אינם יכולים לאפשר להשתלב בכל שטחי החיים ולבטח להיות שותפים מלאים בהם. הקמת מדינת ישראל והסכסוך הישראלי- ערבי לא תרמו לאווירה נוחה ליהודים בקרב האוכלוסייה המוסלמית. הורגשה הסתייגות כלפי היהודים ששאפו להצטרף למפעל הציוני. יהודים יכלו ללמוד בכל מוסדות החינוך אך היה ברור שלא יוכלו להשתלב בקלות במוסדות השלטון.

לאור זאת, הגשמה עצמית הייתה מוגבלת. גם ליהודים בארץ מוסלמית לא הייתה שאיפה ורצון להיכנס למוסדות כמו צבא וביטחון במדינות הללו. הדרך היחידה שנותרה ליהודים בגולה להגשמה עצמית היא התיישבות בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. כאשר נוצרה הזדמנות להגשים חלום זה של עלייה לישראל מימשנו אותה בזרועות פתוחים, על אף הידיעה כי יהיה קשה מאוד להתחיל בחיים חדשים בארץ חדשה.

מבחינת הרגשה של בית וגם לאחר שהות ארוכת שנים בחו"ל, תמיד שמחנו לחזור לארץ, להרגיש את השייכות השלמה במקום שהוא "שלנו" מדבר אלינו ומאפשר לנו חופש ביטוי והרגשה של אכפתיות מכל מה שקורה כאן, בישראל. בשהייתנו בחו"ל נחשפנו למה שקורה באותן מדינות אך מאחר וזה לא נגע לנו כישראלים לא התייחסנו לזה כפי שאנחנו מתייחסים בארץ לכל אירוע, כגון: אירוע ביטחוני, אירוע מדיני, תאונת דרכים, אסון טבע וכו'.

בסך הכל, עם כל הקשיים והבלגן בישראל אנחנו מרגישים הרבה יותר נוח מאשר בכל מקום בעולם אליו אנחנו לא מרגישים שייכות.

הזוית האישית

זוית אישית אביב מכל מה שעברתי במהלך הכתיבה והסיפורים של סבא למדתי יותר על העבר שלו, על הילדות שלו, על הקשיים שלו, ועל החיים שלו. למדתי על הפנימייה, על המקצוע, על ההגשמה ועל המשפחה. על העצב, השמחה, על הכעס ועל ההתבגרות. על החישולים, החיזוקים, הרגשות. אני למדתי על סבא!!!

ידעתי דברים רבים על הילדות של סבא, עם סיפורים פה ושם, אבל עכשיו אני יודעת יותר עליו, על העבר שלו ועל הרגשות שלו. אני וסבא תמיד היינו קשורים ומדברים הרבה, אני מספרת לו הרבה על מה שעובר עליי ביום יום, וגם שואלת מה עבר עליו היום, ובנוסף, על סיפורים מהעבר שלו, אך אני יותר מבינה ויותר קשורה לסבא עכשיו, אנחנו יותר "קרובים". החוויה שלי הייתה הזדמנות לדעת על השורשים שלי, על הדור שלי, על הדור של סבא ועל פערי הדורות מבחינת תפיסת עולם, ומבחינה חומרית ומבחינה טכנולוגית (טכנולוגית- אני לומדת מסבא כל מיני עבודות תיקונים ותחזוקה בבית, ואני מלמדת אותו פעולות שימוש במחשב). הערה: יש משפט שגור בפי סבא: "אוי, הדור שלכם…"

בסך הכל, אני מנסה להבין את הדור של סבא, הרבה פעמים אני הייתי רוצה לחיות בדור שלו עם כל הקשיים והאתגרים שהיו להם. היה להם מעניין, אקשן והקמת מדינה, (חוויה מיוחדת). הנוער של היום הוא עם סמארטפונים, טאבלטים ומסכים ומקבלים הרבה יותר אפשרויות מהבית ומהמערכות הציבוריות. אני אמשיך לשאול ולשמוע גם בלי קשר לפרויקט על העבר של סבא וסבתא ולתעד אותם.

זוית אישית סבא חיים עם אביב יש לי קשר מיוחד, היא הנכדה הראשונה שלנו במשפחה ובכלל להיות סבא בפעם הראשונה זה שינוי תפיסה בחיים. "סבאות" היה מקצוע חדש שהייתי צריך להסתגל אליו ולהפנים שבנוסף לשינוי בכלל להיות הורה זה שינוי נוסף בחיים. ליוויתי את אביב בכל שלבי חייה והתפעלתי מאישיותה והמאפשרות לתקשר איתה כילדה קטנה בגיל אך בוגרת בנפשה. מתנהלות בינינו שיחות רבות ואני מעורב בכל מה שקורה איתה במהלך הלימודים והחוגים ובשאר.

זכור לי שכאשר בקרתי בגן טרום חובה עוד בהיותה קטנה, הבחנתי בכושר ההסתגלות המהירה של אביב בחברת הילדים ובהובלתם ובבגרות שלה כבר בתחילת דרכה. אביב בגרה ועברה מהגן לבית הספר, ומאחר ועברה לבית ספר חדש לאור מעבר מגורים חדש, היה חשש להשתלבותה בבית ספר רבין, מהר מאוד גילינו שהיא התחברה מאוד לחברה החדשה ופעילה מאוד בבית הספר.

אני וסבא בבית של סבא וסבתא במקביל לפעילותה של אביב בבית הספר, אביב פעילה מאוד בחוגים ונהנית מאוד מפעילות שתורמת לה רבות פיזית ונפשית. אביב מאוד משפחתית ואוהבת את משפחתה הן מצד אביה והן מצד אמא שלה, זה מחמם את הלב, מקבלת אהבה ומחזירה אהבה. אביב מאוד קשורה לסבתא שמעניקה לה אהבה מעל ומעבר. ואביב מחזירה לה אהבה גדולה ואפילו מתחילה לדבר כמוה. סבתא מתאימה את בישוליה ולוח הזמנים שלה בהתאם לטעמים ולזמנים של אביב. לסיכום, אביב נמצאת במרכז חיינו וגם אנחנו במרכז חייה ולכולנו טוב עם זה.