מאגר סיפורי מורשת

סבתא ברייז'יט מספרת לאמיר:

"עליתי מאלג'יר בשנת 1962, באנייה כשהייתי בת 9 ועליתי עם אבא ואמא שלי, אחותי הגדולה ואחי הקטן. באותה תקופה, השלטון הצרפתי באלג'יר ניסה לדכא את התושבים הערבים והיו המון מאבקים ומעשי פשיעה. היינו חייבים לברוח מאלג'יר כי אבא היה מבוקש בגלל שהוא הרג הרבה ערבים.

לאחר ההפלגה הגענו לנמל חיפה ולאחר מכן שלחו אותנו לאילת – בעקבות החזון של דוד בן גוריון שרצה ליישב את הנגב. הגענו ללא ציוד חוץ מבגדים שעל גופנו. שאר הציוד שלנו היה במכולה שהגיעה רק אחרי כמה חודשים לנמל חיפה. בגלל שהגענו ללא ציוד וריהוט בכלל, קיבלנו דברים בסיסיים מהסוכנות כמו מיטות ומקרר קטן שהיה פועל רק בגושי קרח.

באילת היו גם דוברי צרפתית כמוני אז דיברנו ביחד לפעמים. אמא שלי לא אהבה את אילת בכלל, כי היא באה מעיר גדולה עם תרבות עשירה, אופנה וחוקים קפדניים מאוד וכשהגענו לאילת – העיר הייתה קטנה מאד, לא מסודרת והיו שם ילדים שרצו ברחוב בתחתונים וכמעט ולא היה חוקים.

האוכל שלנו היה שונה מאוד. בכל פעם שהיינו רוצים לשתות מים, היינו צרכים לחכות לאיש שמביא מים – במיכל גדול רתום לחמור שמסתובב ברחבי העיר. בכל פעם שהגיע – היינו רצים אליו עם ג'ריקנים ודליים. היו מים בברזים, אבל אלו היו מים לניקוי ולמקלחות בלבד משום שהמים היו חומים מרוב חול. אמא שלנו הייתה מסננת את המים בברז בעזרת חיתולי בד וצמר גפן – אבל עדיין לא רצינו לשתות מהם.

באלג'יר, אבי היה מהנדס בכיר בחברה גדולה וכשהגענו לאילת היה עובד בעבודות דחק שונות, כמו דיג, בנייה וסלילת כבישים בכדי לפרנס את המשפחה. לאחר עבודה רבה ומאומצת, אבי הצליח לחסוך מספיק כסף על-מנת לקנות לעצמו נגריה קטנה ושם קרתה לו תאונת עבודה ובטעות הוא חתך את אצבעות יד ימין שלו. אז עברנו לנתניה לשנתיים, כדי שיוכלו לטפל בו.

באלג'יר חוקי הבית ובית הספר היו מחמירים והתנהגו אלי בקשיחות רבה. לעומת זאת, באילת היה קשה מאד להקפיד על חוקי התנהגות וזה תסכל מאד את ההורים שלי. בבית הספר ובשכונה התנהגו אלי לא יפה – צחקו עלי ועל איך שאני נראית ועל השפה שלי. תחושת המשפחתיות הייתה קשה כי אבא שלי רצה להישאר ואמא שלי בכלל לא רצתה וזה גרם להרבה מריבות ותחושת ריחוק בבית – אני הרגשתי כמו אמא שלי ורצינו לחזור לאלג'יר (ובגלל זה לא למדתי עברית שנה שלמה, כי הייתי בטוחה שבאמת חוזרים הביתה בקרוב), לעומת אבא שלי ואחותי הגדולה שרצו להישאר.

הזיכרון הראשון שלי מישראל הוא שמישהו מהסוכנות נותן לי ממתק קוקוס.

הזוית האישית

אמיר: היה לי כיף לדבר עם סבתא שלי כי היא גרה באילת ואנחנו לא נפגשים הרבה.