מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה אסבן ונולדתי בקזבלנקה שבמרוקו ב1953.

ברצוני לספר  על העלייה לארץ ישראל:

ב1956, כשהייתי בגיל שלוש, עליתי עם משפחתי לארץ ישראל. באותם זמנים הגרמנים רצו לפלוש למרוקו. ההורים שלי פחדו וחששו לגורל המשפחה, והחליטו לעלות לארץ ישראל, בתחילה עברנו ממרוקו לצרפת באוניה, מצרפת שטנו לארץ באוניה נוספת.

המקום הראשון שאליו הגעתי עם משפחתי לארץ היא מעברת נפוליאון בעכו. עם תום מלחמת השחרור לא היו בעכו תושבים יהודים ונותרו בה רק כשליש מתושביה הערבים, יתרתם נמלטו ללבנון או שעברו לכפרי הגליל, והוכרזו כנפקדים נוכחים. כמקובל באותה תקופה הוקצו בתי הפליטים לחיילים משוחררים, ולעולים חדשים ,והוקמה בה מעברה  גדולה בדרום העיר, לרגלי תל עכו ("הר נפוליאון") – מעברת "גבעת נפוליאון". על תושבי העיר הערבים הוטל ממשל צבאי. במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו סביב עכו העתיקה שיכונים שנועדו לאכלס עולים חדשים ואת מפוני המעברה. (ויקיפדיה).

אני זוכרת שגרנו בתנאים קשים, בצפיפות, ללא מים זורמים, בלי חשמל ובלי גז, היה לנו מאוד קשה להסתגל. בהמשך כשפינו את המעברות, העבירו אותנו לשיכון בעכו.

אני זוכרת שבילדותי, למדתי בבית ספר רמב"ם, שהוא בית ספר ממלכתי דתי. דברתי עברית, מרוקאית, וספרדית. באותם ימים  נהגנו לשחק קלאס , חבל , ומחניים. שיחקנו משחקי חוץ  כדי להעביר את הזמן ביחד עם החברים. כמו כן, לא היו לנו משחקים רבים בבית, וכן גם טלוויזיה עוד לא היתה.

אני ובעלי נפגשנו דרך חברים של ההורים והתחתנו, באולמי צור, לפני ארבעים ותשע שנים. אני זוכרת שכול אחד ישב בכיסא, באמצע האולם, והאורחים באו לברך אותנו.

כיום אני בפנסיה והתחביב שלי הוא לשמור על הנכדים שלי.

הזוית האישית

נועם וקד – הסיפור ריגש אותנו ונגע לנו בלב. והיינו רוצות לאחל לה רק בריאות וטוב. הייתה לנו חוויה נהדרת, מאוד נהנינו לחקור ולתעד.