מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה לארץ ישראל של מרלן אלוש

אני וסבתי מרלן
סבתי ביום העלייה לארץ ישראל
התחלה קשה עם סוף טוב

סבתי, מרלן,  נולדה בביזרט שבתוניס. היא עלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1958 כאשר היא הייתה בגיל 13. הם היו צריכים לעלות לארץ מכיוון שחיילי הצבא הצרפתי רצו להגן על היהודים והאיטלקים שחיו בביזרט, אל מול הערבים שהחלו במהומות והרג כנגד היהודים והאיטלקים.

את העלייה הם היו צריכים לבצע בסתר, כי היה אסור שהערבים ידעו על העלייה. כשראו אותם עם מזוודות, היהודים ענו שהם נוסעים לצרפת. לאחר שכל היהודים הצליחו להתחמק מהערבים, הם עלו על אונייה למרסיי שבצרפת, שם שהו במחנה למשך שבוע שלם. באונייה בדרך למחנה היה לא קל. הרבה אנשים לא הרגישו טוב התעלפו, הקיאו ועוד. היה קר, צפוף וכולם סבלו מאוד.

לאחר שלושה ימים הגיעו למחנה, שם הם חולקו לחדרים. כל משפחה קיבלה ביתן, היה מגוון פעילויות לילדים ולבני הנוער. את האוכל סיפקו להם ממקומות שונים בצרפת. אחרי שבוע במחנה הודיעו להם שהם עולים לארץ ישראל. כולם שמחו מאוד וארזו מהר את חפציהם.

לארץ הגיעו על אוניית ״ירושלים״, זו הייתה הפלגת הבכורה של האונייה. האונייה הייתה מאוד מפוארת ומרווחת, לילדים היה גן בתוך האונייה שם הם שיחקו, אכלו ונהנו, זה העביר להם את הזמן מדי יום. למסע לארץ ישראל הצטרפו גם תיירים ממדינות אחרות שבאו לטייל בישראל. באונייה הייתה אווירה טובה וכיפית כולם היו ביחד והיו ארוחות מדהימות. נתנו קודם לתיירים לאכול ולאחר מכן לכל העולים. היה באונייה גם בית קפה בו כולם אכלו בשעה ארבע ״ארוחת ארבע״, את המנהג הזה אנחנו עושים עד היום: כל יום בשעה ארבע אוכלים משהו מתוק עוגה/ עוגייה/ גלידה ושותים משהו חם.

סבתא מספרת: ״את יום העצמאות חגגנו באונייה, הסבירו לנו בבוקר שבארץ ישראל חוגגים את חג העצמאות בתאריך הזה. בערב השמיעו לנו שירים. הייתה רחבת ריקודים, ארגנו לנו ארוחה מפוארת והרמנו כוסית.״

לאחר שמונה ימים בהפלגה הגיעו לארץ ישראל. סבתא ממשיכה לספר: ״בכניסה חיכו לנו נציגי הסוכנות היהודית לטיפול בעולים, חלוקה לאזורים בארץ ישראל״. שאלו כל משפחה באיזה איזור הם ירצו לגור. משפחתה של סבתי ביקשה מקום ליד הים, לא היה איכפת להם איזו עיר, העיקר שהבית שלהם יהיה קרוב לים, כפי שהיה בתוניס. חילקו אותם לאוטובוסים לפי הערים אליהן יופנו. הם הגיעו בלילה עייפים מאוד אחרי מסע ארוך ומפרך וכל מה שראו היה בתים ללא דלתות, ללא חלונות, בלי חשמל, מים או גז. הבתים עדיין היו בשלבי בנייה. נציגי הסוכנות חילקו לכל משפחה כמה מיטות עם קפיצים, שולחן קטן ושלושה כיסאות. לא היה למי לפנות ועם מי לדבר ולהתלונן על התנאים.

הם נכנסו לבתים, סדרו את המיטות ומיד הלכו לישון. למחרת הם קמו ויצאו לראות את האזור. אביה של סבתי הלך לחפש את הים והיא ושאר משפחתה הלכו לחפש מים. כעבור כמה שעות אביה של סבתי חזר לביתם מדוכא, עצוב ומאוכזב, כיוון שהוא גילה ״שעבדו״ עליהם והם בעצם במדבר ולא בעיר עם ים. אביה חלה מההלם. הדיבור שלו פסק והוא התחיל לרעוד כי בחו"ל הם גדלו מול הים ובישראל זה היה חסר לו מאוד. הוא היה מאושפז במשך קצת יותר משבועיים.

המצב הכלכלי לא היה טוב, קיבלו אספקה של חצי לחם לתשע נפשות ומרגרינה למריחה. הם לא קיבלו בשר/שמן/מוצרי חלב, חילקו להם את האוכל לפי כרטיסים. לא היו מים ולכן הילדים היו הולכים עם דליים להביא מים. בגלל שלא היה חשמל היו מאירים עם מנורת נפט ואוכל היו מבשלים על פתילייה. לא היו מקררים: הם קנו בלוק קרח ושמו בקערה את מה שהם היו צריכים לקרר. כל זה היה בתקופת הצנע.

המצב היה כל כך רע, קבלת הפנים הלא טובה בכניסה לארץ ישראל ליוותה אותם במשך שנים. בגלל המצב הקשה, אמה של סבתי התחילה לעבוד כמנקת בתים, האב לא עבד בשל המצב הרפואי אליו נקלע. גם סבתי החליטה לעזור לפרנסת הבית, ויצאה גם היא לעבוד בניקיון בתים. היא ויתרה על לימודים בבית ספר לטובת רווחת המשפחה.

עם הזמן התרגלו והסתדרו עם המעט שנתנו להם..

הזוית האישית

רוני: לאחר ששמעתי את סיפור העלייה של סבתי, הבנתי עד כמה צריך להעריך את כל מה שיש לי בחיי ולשמוח בחלקי. סבתי חיה חיים טובים וברווחה כלכלית בביזרט, הם עברו לחיים שונים לגמרי. כנגד כל הסיכויים משפחתה הצליחה להסתדר מבלי להתלונן או לוותר. זה מרגש אותי מאוד. סבתי תמיד הייתה מודל לחיקוי בשבילי, כל העזרה שלה, הנתינה, האהבה ,החמלה שהיא מעניקה לנו מעוררת השראה. לאחר ששמעתי את הסיפור אני מעריכה אותה כפול.

המשפט שהכי ריגש אותי מסיפור העלייה שלה הוא: שהיא וויתרה על לימודים בבית הספר על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. מאחר והיא וויתרה על הלימודים, היא לא יכלה להתקבל לעבודות חשובות במשך חייה כיוון שלא הייתה לה תעודת בגרות. כל המאמץ וההתחשבות במשפחה זה כל כך עורר בי השראה.

מילון

מהומה
רעש ובלגן, אי סדר; אנדרלמוסיה

ביזרטה
ביזרטה או בנסרט (בערבית: بنزرت) היא העיר הצפונית ביותר ביבשת אפריקה. העיר נמצאת בחופה הצפוני של תוניסיה, במרחק 140 קילומטר מסיציליה. העיר חולשת מדרום על המעבר מהחלק המזרחי של הים התיכון אל חלקו המערבי, ומשום כך הפכו אותה הצרפתים למבצר ולנמל ימי וצבאי גדול. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבתי החליטה לעזור ויצאה לעבוד בניקיון בתים. היא וויתרה על בית ספר לטובת פרנסת המשפחה “

הקשר הרב דורי