מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתימן בשנת 1942 בעיירה "געווד" שבחבל קעטבה, בת יחידה להוריי מרים ואברהם קעטבי. נולדתי החמישית מתוך ששת הילדים שנולדו  להורי, כשלפני נולדו שתי בנות וזוג בנים תאומים שמתו בטרם נולדתי, ובת נוספת שנולדה אחרי וגם היא לא שרדה. בתימן לא היו רופאים מקצועיים לפנות אליהם לעזרה. הורי היו שבורים, בצר להם פנו לכל מיני רבנים וידוענים כדי שייעצו  להם בצרתם. כאשר נולדתי ייעצו להם הרבנים לקרוא לי  מרים על שם אימי כסגולה לאריכות ימים זה היה שמי עד שהגענו לארץ ישראל, פקיד העלייה אמר לנו שלא מקובל שלאם ולבת יהיה אותו שם. ולכן, במקום העניקו לי את השם חנה מבלי ששאלו לדעתנו, וזהו שמי מאז ועד היום. את הזיכרונות  הראשונים אני כותבת מתוך סיפוריה של אמי, שהייתה דמות מאד משמעותית וחשובה בחיי . אימי הייתה אישה מאד מיוחדת, יפה, אצילה חמה ונדיבה.

הוריי התגוררו באותה עיירה ולימים התאהבו ורצו להינשא, אך משפחתה של אמי לא ראתה בעין יפה את הזיווג, הורי נישאו חרף הקשיים שהערימו עליהם, כשאמי היתה בת 15 ואבי  בן 19. אבי היה צורף שמצא את פרנסתו בעיר המחוז "תעיז", ורק בסופי שבוע היה מגיע הביתה. אמי הייתה עקרת בית .כשמלאו לי שנתיים עזבנו את העיירה שלנו לכוון עדן בדרך לעליה לישראל.

מאז ומתמיד יהודי תימן שאפו לעלות לציון, אך משאת נפשם זו לא התגשמה בשל החומה הבצורה של הערבים שניצבה כמכשול בדרכם לציון. ואף אסרו על היהודים באותן שנים לצאת מגבולות תימן. בשנת תש"ד 1944 פורסם צו מלכותי מטעם האימאם יחיא ובו הותרה יציאת היהודים מארצו. אישור זה היה אחד הגורמים המכריעים שדחף אותם להיחפז ולנצל את ההזדמנות ולעלות לארץ הקודש.

הדרכים היו מלאות ביהודי תימן שנדדו מעיר ומכפר מי ברגל ומי על גבי חמורים. בזמן המסע נשדדו הורי וכל רכושם הדל  נגנב כולל התכשיטים של אמי,  שאבי הכין לה במיוחד.

בעדן חיינו שלוש שנים. החיים היו קשים, חיים של דוחק ומחסור, אך אמונתם התמימה והעובדה שארץ ישראל "נקנית בייסורים"  הפיח בהם את הכוחות לשאת את התלאות. מעדן עברנו למחנה מעבר שנקרא בערבית "חאשד" או מחנה גאולים, שם המתנו לתורנו לעלות לישראל. עלינו לישראל במטוסים רעועים בצפיפות נוראית, ובסוף דצמבר 1948.  הגענו ללוד ומשם באוטובוסים לעתלית. בעתלית נדחסנו משפחות רבות בתוך מבנים (מבני בטון מאורכים) שהבריטים נטשו כשעזבו את הארץ, בכל מבנה שכנו עשרות משפחות ומה שהפריד בין משפחה למשפחה היו שמיכות, כך שעל פרטיות אין על מה לדבר.

בעתלית נשארנו שמונה חודשים ובזמן הזה הלכתי לגן הילדים שהוקם שם לילדי העולים.

מעתלית נשלחנו למושבה נס ציונה לשכונת עמידר שהוקמה במיוחד לעולים החדשים מכל הארצות: ניצולי שואה, מתימן, תורכיה, צרפת, יון, בולגריה. ועוד.. יחסי השכנות היו טובים על אף קשיי השפה בין השכנים שבאו מארצות שונות. שכונת עמידר הייתה מעין מחנה מעבר לכולם.

קיבלנו צריף לכל ארבע משפחות, כל משפחה קיבלה  חדר, מטבחון ואביזרים הכרחיים כמו מיטה שמיכות, וכלי מטבח בסיסיים (המקלחת והשירותים היו מחוץ לחדרים, משותפים  לנו ולמשפחה השכנה). במושגים של אז אלו היו תנאים טובים בהשוואה לעולים שהגיעו מאוחר יותר והתגוררו במעברות. לכל משפחה הייתה חלקת אדמה סמוכה לצריף,  מעין משק עזר בו גידלנו ירקות, ותרנגולות הנועד לצריכה עצמית. הייתה זו תקופה יפה של ילדות בצל מחסור של ימי הצנע.

אבי היה חולה מאז שעלינו ארצה, כך שעול הפרנסה העיקרי נפל על כתפי אימי שהייתה  יוצאת השכם בבוקר לעבודה ככובסת (לא היו מכונות כביסה באותם ימים) ומנקה בבתי הוותיקים של נס ציונה. מעולם לא התלוננה.

הייתי מתעוררת ומכינה לעצמי כריך והולכת לבית הספר, ואני בסך הכל ילדה בת 6-7 שנים, ובסוף יום הלימודים הייתי מגיעה לבית ריק ושוב מכינה לי משהו לאכול ומחכה עד שאמא הייתה חוזרת מהעבודה ומכינה לנו אוכל חם.

למדתי בבית ספר יסודי ראשונים (בזמנו קראו לו בית ספר עממי) מכיתה א' עד כיתה ח', ואת התיכון למדתי בתל אביב בבית ספר "אנקורי" לפקידות ומינהל.

ביסודי, את סך כל התלמידים חלקו לשתי כיתות, האחת לילדי העולים והשנייה לילדי הארץ (צברים), כך למדנו עד כיתה ד'  ובכיתה ה' איחדו את שתי הכיתות לכיתה אחת. היחסים בין כל הילדים היו מאוד יפים. גם המורות היו נהדרות, עוזרות ומבקרות בבתי התלמידים ומשתדלות להיות מעורבות גם לאחר שעות הלימודים. תקופה זו הייתה זכורה לי כנעימה מאוד.

בזמן הלימודים היו לי הרבה חברים וחברות וחלקם מלווים אותי עד היום. היינו משחקים בחוץ בקלאס, מחבואים, מחניים ועוד.. , בשבתות היינו מטיילים בגבעות שם פרחו כלניות, רקפות, אירוסים ושלל פרחי בר נוספים (אז עדיין לא הוקמה "החברה להגנת הטבע") ויכולנו לקטוף פרחים ולהביא הביתה. להיזכר בילדות מחמם את הלב, פשוט כיף גדול.

למדתי במסגרת האוניברסיטה הפתוחה לתואר במדעי החברה והרוח.

אחרי שלוש ארבע שנים בשכונת עמידר, כל אחד בהתאם ליכולותיו הכלכליות עבר לבית בין חדר וחצי או שני חדרים שהם שלו ללא שותפים נוספים. כמו כל העולים הורי הופנו לעבודות יזומות בחקלאות, בפרדסים ובכל עבודה מזדמנת.

בית הורי היה דתי מסורתי, לשמחתו של אבי בנו בית כנסת מול הבית שלנו, כך ששמענו את התפילות מבעד לחלון. הוא הרגיש בר מזל. עד היום אני מצטטת  את המוטו של אבי לחיים, הוא היה אומר להיזהר בכבודו של כל אדם "איש איש באמונתו יחיה". משפט שמלווה אותי תמיד. בערב שבת כשהיינו מסבים לארוחת שבת הורי היו שרים שירי שבת בקולם הערב. שירים כמו: "כי אשמרה שבת אל ישמרני" או "דרור יקרא " ועוד… ובסוף הארוחה את "צור מי שלא אכלנו ברכו אמוני – שבענו והותרנו כדבר ה'" . במוצאי שבת אבי היה עושה הבדלה ושר את "אליהו הנביא". זה היה בית קטן עם המון אור ואהבה. בחגי תשרי, ראש השנה וכיפורים היינו הילדים מתאספים ליד בית הכנסת ושומעים את התפילות ותקיעת השופר, וזה היה מלא הוד וקדושה. כולם לבושים בלבן, האחד מברך את השני בחג שמח.

אבי נפטר בשנת 1982 והוא בן 73 שנים, ואמי נפטרה בשנת 2006 בשיבה טובה והיא בת 92. יהי זכרם ברוך.

הכרתי את בעלי מוטי כאשר באתי לבקר אצל דודי מנחם אח של  אבי שנישא למרים אחות של אבא של מוטי,

יצאנו במשך שנתיים והוא היה חברי הראשון והאחרון.

בגיל 19 נישאתי לאחר שחרורו  של מוטי מהצבא, החתונה נערכה בחצר בית הוריו ברחובות, מאז ועד היום אנחנו מושכים את עגלת חיינו המלאה כל טוב- בילדים ונכדים, המתגוררים  בנס ציונה באותו בית שבו התחלנו את חיינו. נולדו לנו שלושה ילדים: עמיר, גלעד והילה ושמונה נכדים מקסימים.

כיום חשוב לי שילדיי ונכדיי ימשיכו את המסורת המשפחתית מבית הורי שהיא: להיפגש לקידוש וארוחת ערב יום שישי, ולשמר חלק מהמאכלים שלנו כמו המרק הג'חנון, זלביה, פתות, קלופס ועוד……

עבדתי כמזכירה במשך 30 שנה ופרשתי לגמלאות, לאחר הפרישה  פניתי לתחום ההתנדבות למען הקהילה. תחילה יצאתי לקורס כתיבה עיתונאית, ושמשתי ככתבת בעיתון הגמלאים "כוון חדש", כשהרגשתי שמיציתי בתחום זה, הוצע לי להתנדב במסגרת "וויצו" עם נערות בסיכון ומאז התייצבתי במועדון לפגוש את הנערות המקסימות, והסיפוק עצום. במקביל שמשתי כגזברית במועדון "אנוש" לנכי נפש גם זה בהתנדבות.

כיום, בזמני  הפנוי, אני הולכת להרצאות, מטיילת בארץ ובעולם.

הזוית האישית

חנה: היתה לי הזכות להשתתף בפרויקט הזה הודות לנעמה נכדתי האהובה וזה קשר אותי אליה יותר מתמיד.

נעמה: מאוד נהניתי להיות עם סבתא שלי וגם נהניתי לשמוע עוד סיפורים מעברה בנוסף למה שידעתי.