מאגר סיפורי מורשת

שמי סילביה אסולין, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1939. הוריי, מימון ותמר אסולין, נולדו גם כן במרוקו, בעיר קזבלנקה. היינו 8 אחים: פרחה, עליזה, אליהו, פרוספר, דוד ויעקב הקטן.

בקזבלנקה היה לנו טוב, היה לנו בית גדול וכל המשפחה היתה ביחד. גיסתי, אשתו של פרוספר, שכנעה אותנו לעלות לארץ. אמרו לנו שיהיה פה יותר טוב מאשר שם במרוקו. במרוקו, היתה פרופוגנדה, שגרמה ליהודים לרצות לעלות לארץ. במרוקו אבי עבד כסוחר, היה מוכר בדים ועוד, ואמי הייתה עקרת בית ודאגה לכל צרכינו.

בשנת 1962, כשהייתי בגיל 20 עלינו לארץ. היה לנו מאוד קשה, לא הצלחנו להתרגל לחיים שהיו לנו פה, היה לנו טוב שם, נתנו לנו צריף ביבנה. לא נתנו לנו אולפן, במרוקו למדנו כבר עברית ותורה. בלשכת העבודה בארץ נתנו לי לעבוד בעבודה מאוד קשה, עד שנעשיתי מאוד חולה. היה מאוד קשה לנו בארץ, אף אחד לא עזר לנו.

הכרתי את בעלי, פרוספר אזולאי והתחתנו בחודש מאי, בשנת 1969. יש לנו בן ושתי בנות. בעלי היה גדול ממני ב- 15 שנה. בעלי היה חשמלאי בצבא ואני עבדתי בעבודות מזדמנות.

הקשר הישראלי שלי – הטיול הראשון שלי לירושלים

שמי סילביה אסולין (כיום אזולאי) בשנת 1962, עלינו לישראל, הורי, אני ושני אחיי. הייתי בת 22, בהגיעי לארץ. לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, לקחו את משפחתי ואת שאר העולים החדשים מיבנה לטיול בירושלים העתיקה. בטיול, ביקרנו בכותל המערבי ובעיר העתיקה. בטיול זה התחזק הקשר שלי למדינת ישראל. אירוע נוסף שמאוד התרגשתי ממנו בכל שנה היה האירוע של יום העצמאות – התפעלתי והרגשתי גאווה לראות את החיילים ואת המטוסים באוויר.

הזוית האישית

היתה לנו חוויה מאוד מעניינת, היה לי כייף עם לינוי.