מאגר סיפורי מורשת

לאחר שמשפחתי הייתה מסורבת עלייה במשך כ-14 שנים, קיבלנו בחודש יוני 1962 אישור לעזוב את רומניה ולעלות לישראל. מהר ובחיפזון רב, הוריי מכרו את כל תכולת הבית ואחזו מזוודות ובהן רק בגדים ומעט סירים וכלי בית. את הדירה והתכשיטים נאלצנו למסור לשלטונות הקומוניסטיים.

באותו הזמן, בארץ, נתפס הפושע הנאצי אדולף אייכמן, ומשפטו התנהל בישראל, הדבר עורר גל אנטישמיות באירופה. אנשי הסוכנות היהודית שליוו את העולים החדשים, הזהירו אותנו לשמור על פרופיל נמוך ולא להבליט את היותנו יהודים, לכן המסע התנהל בשקט.

היום הדרך מרומניה לישראל אורכת כשלוש שעות, אך ב-1962 העלייה ארכה שבוע ימים.

 

מרומניה יצאנו לווינה, בירת אוסטריה, שם הסוכנות היהודית  שיכנה אותנו באכסניה מבודדת. גם שם התבקשנו לשמור על השקט ולא להתבלט כיהודים. בלילה השני לשהותנו בווינה, נסענו ברכבת לילה עד וונציה שבאיטליה.

 

כאן פגשנו לראשונה עולים חדשים מארצות אחרות, כמו מרוקו, טוניס, אלג'יריה, פולין, צ'כיה, ועוד…. ובפעם הראשונה שמעתי גם שפות זרות רבות, אך יחד עם זאת הצלחנו לתקשר אחד עם השני כאשר לכולם דבר משותף אחד: השמחה לעלות לארץ ישראל.

בוונציה עלינו לאניה החדשה והמפוארת "תאודור הרצל" שבה הפלגנו במשך 5 ימים עד לישראל. בדרך לישראל עצרנו להפוגה קצרה באי רודוס בו טיילנו מספר שעות.

בדרך ארצה ההתרגשות והשמחה שלטו בכולם, שרנו שירי ארץ ישראל וכמובן את ההמנון "התקווה". רקדנו על סיפון האוניה.

כאשר האניה התקרבה לחופי ישראל, ליד חיפה, כולנו התקבצנו על הסיפון לחזות ב"כיפת הזהב" של חיפה, המנצנצת כשמש, כולנו הזלנו דמעות שמחה. מנמל חיפה הועברה משפחתי למעברה בקרית חיים יחד עם עוד מספר משפחות עולים.

בקרית חיים למדתי עברית וכבר תוך חודשיים דיברתי בחופשיות את השפה והפכתי ל"צברית" לכל דבר.