מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה רייס מכיתה ו' בבית ספר פרחי המדע ברחובות. בחרתי לספר את סיפורה של סבתי: עדה רייס.

כך מספרת סבתי: משפחתי הגיעה לארץ מהעיר ביילצקו בדרום פולין, בסוף שנות העשרים. הוריי הגיעו לארץ ממניעים ציוניים. אבא שלי מרדכי בלייכר הצטרף לתנועה הציונית ואף השתתף ב"הכשרה" לקראת העלייה לארץ: הכשרה לעבודה במפעלים. שם הוא פגש את אמא שלי. אבא שלי נחשב לחלוץ. גם המשפחה של אמא שלי, ברטה קושיצקי בלייכר, התכוננה לקראת העלייה לארץ. סבא שלי שהיה ציוני, שכר מורה שילמד את ילדיו (שמונה ילדים) עברית. המורה לימד את הילדים, בין היתר, שירים של חיים נחמן ביאליק. בשנת 1929 עלתה משפחת אימי לארץ ישראל. הם נסעו עם רכבת מדרום פולין לאוסטריה, משם לאיטליה והפליגו עם אוניה לא"י. על האוניה פגשו להפתעתם את חיים נחמן ביאליק, מפגש מרגש בו דקלמו כמה משיריו. המשפחה הגיעה לחופי הארץ: לנמל תל אביב.

הם השאירו, מאחור, בפולין בית גדול וחנויות. לבית זה, חזר סבא שלי כל שנה כדי לקבל את שכר הדירה. שכר הדירה עזר מאד לכלכלת המשפחה בארץ ישראל, בה המצב הכלכלי היה קשה. בפעם האחרונה שסבא נסע לפולין בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, סבא יוסף חנינא קושיצקי לא הצליח לחזור לארץ ישראל וניספה בשואה.

סבא של עדה השאיר ספר תפילות שכתב ובו הקדשות לבני המשפחה. סבא של עדה ביקש שאם הוא לא ישאר בחיים, להעביר ספר זה למשפחתו.

ספר התפילות שכתב והשאיר אחריו סבא של סבתא עדה  

המשפחה החלה לבנות את חייה בארץ. בשנת 1930 אבא שלי עלה לארץ, פגש את אמא שלי והם התחתנו.

תעודת ההכשרה של אבא של סבתא עדה שקיבל לפני עלייתו לארץ ישראל

בשנת 1936 נולד אח שלי דני. החיים בארץ ישראל תחת שלטון הבריטים, טרם הקמת המדינה, לא היו קלים. לא היו מקומות עבודה, הייתה אבטלה, היו התקפות של ערבים על הישוב היהודי. אבא שלי התגייס למשמר הרכבות שנועד להגן על תנועת הרכבות מפני התקפות של ערבים. לשומרים אלו קראו נוטרים והם היו תחת פיקוד בריטי. באותה תקופה ניתן היה להגיע עם הרכבת לקהיר, למכה בערב הסעודית ולדמשק שבסוריה.

אבא של סבתא עדה, בתקופת המנדט הבריטי

בשנת 1948 הכריזו על הקמת מדינת ישראל. חמישה חודשים לאחר מכן אני נולדתי. עם קום המדינה הגיעו לארץ אלפי עולים. אנו עברנו לגור בשכונת יד-אליהו בתל אביב, שכונה שזה עתה נבנתה. בבניין שלנו גרו שמונה עשרה משפחות. היו ילדים רבים. כל ילדותנו בילינו רוב היום בחוץ. שיחקנו יחד, ילדים בגילאים שונים, בחצר הבית ובשדות סביב. לא הייתה טלויזיה, לא פלפון ולא משחקים מוכנים. אנו המצאנו משחקים ללא סוף. בנינו ויזמנו, אימצנו בכל פעם כלב או חתול שמצאנו בסביבה. בבית לא היו מכשירים חשמליים. את המקרר קיררנו בעזרת קרח שמכר לנו עגלון. חלב הביא החלבן ומוכר הנפט מכר נפט לפתיליות לבישול. החיים היו פשוטים, השכנים היו משפחה אחת גדולה, חגגנו יחד את כל השמחות והדלתות לא היו נעולות.

במדינה שזה עתה קמה לא היו מקומות עבודה רבים ואבא שלי שעבד בחברת סולל בונה עבר לעבוד בנגב. הוא נטל חלק בבניית הערים: אילת, דימונה, ירוחם ובאר שבע. גם הביוגרפיה שלי ושל אח שלי קשורה לנגב. בשנת 1956 אחי התגייס לנח"ל לגרעין של ה"שומר הצעיר" והיה בין מקימי קיבוץ ניר עוז ואילו אני התגייסתי לצבא לאחר לימודיי בסמינר והצטרפתי לגרעין הנח"ל של השומר הצעיר בניר עוז.

בשנת 1972 נישאתי לסבא של מאיה, נחום רייס. נחום נולד בגרמניה בשנת 1947 במחנה עקורים (פליטים) לאחר שהוריו יהושוע ובלומה רייס חזרו מסיביר ואוזבקיסטאן לשם ברחו בתחילת המלחמה. הם עלו ארצה בשנת 1949. בשנת 1974 נולד בננו ניר אבא של מאיה. ואחריו יונתן ואלון. בשנת 1977 הגענו לרחובות וסבא של מאיה סיים לאחר מכן דוקטורט במכון וייצמן.

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא עדה: ניתן לספר עוד סיפורים רבים! מאוד נהניתי לבלות עם נכדתי האהובה מאיה, לחלוק איתה חלק מסיפורי המשפחה שהם חלק מסיפורי ההיסטוריה של יהדות אירופה ושל הקמת המדינה. הדגש בסיפור הוא על כך שאנשים קמו ועזבו את ביתם ועברו לארץ חדשה: ארץ ישראל ונדרשו לבנות את הארץ ואת חייהם מחדש בתנאים קשים. נתנו יד להגשמת החלום של הקמת המדינה.

הנכדה מאיה: היה מהנה לבלות זמן עם סבתא שלי. גיליתי עליה המון דברים חדשים, על משפחתה ומדינתנו. נחמד ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית שלנו ולקבל עוד מידע על ההיסטוריה של מדינתנו באותן תקופות.