מאגר סיפורי מורשת

שמי גבע אקר, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ובחרתי עם סבתא אתי (אסתר) לתעד את סיפורם של הוריה סבא רבא איזקו ביצ'צ'ו וסבתא רבתא סוזי לזר ביצ'צ'ו.

סבתא אתי מספרת לגבע

אני אתי (אסתר) ביצ'צ'ו טובי , סבתא של גבע אקר. נולדתי במושב גאליה אשר בישראל. הורי, אימא סוזי נולדה בסופיה שבבולגריה. אבא יזקו (יצחק) נולד בימבול שבבולגריה.

סבתא אתי

בולגריה, למרות שהייתה חברה בציר הרשע הצליחה, לאחר מאבק פנימי לטובת היהודים הוותיקים שלה, לא לשלוח את היהודים למחנות השמדה רק למחנות עבודה לכן רובם חזרו הביתה לאחר כשנה.

אמי, סוזי

אמי, סוזי נולדה בספטמבר 1933 כבת קטנה בהרבה מאחיה הגדולים: שרה וישראל (איזידור) וגם הוריה מבוגרים מאוד. משפחתה הייתה מאוד אמידה בעלת מפעל מאוד מצליח לתפירת מעילים ובגדים מיוחדים. סוזי למדה בסופיה בבית ספר רגיל (לא יהודי) עד למלחמת העולם השנייה שפרצה בהיותה בת תשע. אחותה הגדולה נישאה לבחור יהודי שאבא בחר עבורה ועזבה את הבית.

אביה של סוזי, סבא שלי, היה בין מנהיגי היישוב היהודי בסופיה באותה תקופה. באחד הימים ניתפס ע"י הנאצים ונילקח למחנה עבודה יחד עם בנו איזידור. כך נותרה סוזי עם אמה אסתר לזר לבד בביתם אשר בסופיה. לאחר מספר שבועות גורשו מביתם לוידין (עיירת גבול בצפון בולגריה).

בוידין, התקבלו על ידי משפחה יהודית ששיכנה אותה בחדר אחד עם עוד שתי משפחות. המקום היה מאוד צפוף תנאים סניטרים היו קשים. לאחר מספר חודשים ובעקבות הצפיפות וחוסר הנוחות בוידין קיבלו אישור לעבור לעיר דופניצה, שבה שהתה שרה אחות של סוזי עם משפחתה.

לאחר כשנה שוחרר סבא רחמים מהמחנה עם איזידור במצב בריאותי ירוד. הם חזרו לסופיה לבית הרוס. הם אירחו בביתם את משפחת אלג'ים (בעלה של שרה: ז'ק) הילדים אתי ורמי שנולדו בינתיים והוריו של ז'ק.

לאחר מכן ומעט לאחר הקמת המדינה באוקטובר 1948 משפחת אלג'ים כולה עלתה לארץ ישראל, לאחר שהייה במחנה עולים בפרדס חנה הם השתקעו בעכו. בחודש פברואר שנת 1949, גם משפחת לזר רחמים אסתר איזידור וסוזי קיבלו אישור לעלות לארץ. הם עלו על אונייה בנמל בורגס, רק עם מכונת התפירה וציוד אישי. משפחת לזר הגיעו לארץ לנמל חיפה ובגשם שוטף באוטובוסים נלקחו למחנה עולים בפרדס חנה. המחנה תואר כאולם גדול עם גג פח שהוכנסו לתוכו כ 10 משפחות. ההורים היו כבר מבוגרים וללא עבודה כך שסוזי ואחיה איזידור מצאו עבודה בתחנת דלק ואפילו בניקיון שירותים.

סוזי נשלחה לכפר רופין על מנת להשלים לימודים, לעבוד וללמוד איך להיות ישראלי ולא בולגרי. משפחת לזר הועברה ע"י הסוכנות היהודית למגורים ברחובות ובאותו זמן חלה סבא רחמים וסוזי חזרה הביתה על מנת לעזור בטיפול.

סוזי מצאה עבודה כתופרת על מנת לעזור בפרנסת הבית. עם מותו של אביה נכנסה לדיכאון ולא רצתה יותר לצאת מהבית עד שהכירה את בעלה לעתיד יזקו ביצ'צ'ו.

יזקו (יצחק) ביצ'צ'ו

יזקו היה בן 13 בערך כאשר פרצה המלחמה, אביו מרקו גוייס לצבא הבולגרי כך שיזקו נותר בבית עם אמא חנה ואחותו בתיה ביצ'צ'ו. על מנת להתפרנס היה יזקו מוכר תיקים. אותם לא פינו מביתם והם התפרנסו בקושי עד שחזר מרקו מהצבא, בשלב זה הוחלט לעלות מייד לארץ ישראל בשנת 1948.

בינתיים בארץ, הוחלט להקים יישובים חקלאיים (עבודה עברית) שהתושבים שלהם יהיו יוצאי בולגריה בלבד כשהמחשבה הייתה שהם ייקלטו טוב יותר עם חברים דוברי בולגרית ועם אותה תרבות.

מושב גאליה היה בשלב זה בשלבי תיכנון, הוקם וועד של עסקנים בשיתוף עם מפא"י שהיו מפלגת השילטון באותם ימים והכריזו על הקמת יישוב שיתופי שניקרא בשלב ראשון התיישבות זמנית – יבנה א'. התושבים התמודדו עם הרבה קשיים ותלאות. הוחלט לקלוט 99 משפחות ליישוב. המשפחות גרו ביבנה ובינתיים ניבנו בתי התושבים במושב. כל משפחה קיבלה בית שניבנה על ידי סולל בונה והסוכנות היהודית בהתאם לגודל המשפחה, קיבלו לול קטן ומספר תרנגולות על מנת להתחיל ולפתח את המשק ולהקים משק פעיל. משפחה בת ארבע נפשות קיבלה 24 מטר. משפחה גדולה מזה קיבלה 32 מטר. שם היישוב שונה מיבנה א' ונקבע כמושב גאליה.

היות וההורים של איזקו, מרקו וחנה ביצ'צ'ו היו בני 45, הם לא יכלו לאשר אותם כחברי המושב (עד גיל 40). איזקו נאלץ לוותר על לימודי הנדסה בתל אביב על מנת שיוכל להתקבל כחבר במושב.

בשלב זה סוזי ויזקו הכירו במסיבה והאהבה פרחה ביניהם. סוזי ביקרה את המשפחה של יזקו במושב ובאותו ערב ירד גשם שוטף במשך שעות, כל הדרכים היו מעפר (לא היו עדיין כבישים ביישוב), מה שחסם את כל דרכי הכניסה והיציאה מהמושב. לא הייתה כל דרך לחזור הביתה לרחובות וגם לא להודיע בבית. רק לאחר שבוע ירדו המים מהכבישים ואפשר היה לחזור הביתה.

לאחר מספר חודשים כאשר סוזי הייתה צריכה להתגייס הפתיע אותה יזקו והציע לה נישואין. סוזי הצטרפה למשפחה ובה הורי החתן, אחות החתן וסבתא של החתן בבית של שני חדרים ושירותים בחוץ (32 מטר). הייתה בראשה מחשבה שזה יהיה הסדר זמני… טעות. סוזי המשיכה לחיות עוד שנים רבות עם ההורים של איזקו באותו בית.

התושבים החלו לגור בקרקע המיועדת בשנת 1951, ללא חיבור לחשמל בשלב זה. ענפים עיקריים היו ירקות, לול, פרדס ורפת. הרפתות דעכו בהדרגה וענף הירקות והלולים היו הענפים העיקריים. כביש ניסלל במושב רק בשנת 1955 ע"י תורם יהודי בולגרי ז'ק אסיוב  מועדון הנוער ובית הכנסת במושב נקרא על שמו. למרות הכל, אי אפשר היה להתפרנס מענפים אלה, לכן איזקו קנה משאית ישנה והחל לעבוד בהסעת אנשים וסוזי החלה לעבוד בבית האריזה.

המשאית של איזקו

המשאית הייתה מתקלקלת כל הזמן ויזקו בילה המון זמן במוסך לתיקון המשאית. אט אט גדל והתרחב ענף הלול במשק והגענו לעשרת אלפים עופות ובשלב זה אפשר היה להתפרנס ממכירתם לבית המטבחיים. ניקנה טרקטור ישן שבו היו נוסעים לפרדס שלנו שממוקם במרחק לא גדול מהמשק. רוב העבודה בפרדסים נעשתה ע"י סוזי היות ואיזקו היה כל היום במשאית.

משפחת ביצ'צ'ו הצעירה התמקמה במשק ומבחינה חברתית יצרה חברויות עם צעירים בני גילם אשר גרו במושב, כולם דיברו בולגרית ולאדינו ולאט לאט למדו לדבר עברית והמשאית (בינתיים נקנתה משאית חדשה), של איזקו הייתה יעילה מאוד. המשאית הכילה כ – 40 מושבים כך שכל החברים נכנסו פנימה ויצאו לבלות. איזקו ניבחר לוועד המושב וטיפל בנושא התרבות במושב.

בשלב זה כבר נולדו הבנות למשפחת ביצ'צ'ו: חנה, הגדולה נקראה על שם אימא של יזקו (גרממה חנה), אסתר הסנדוויץ, נקראתי על שם אימא של סוזי (גרממה אסתר), וטלי הקטנה, לא נותרו עוד סבתות ….

האחיות עם סבתא

בילדותנו לא הייתה טלוויזיה וגם לא טלפון. במועדון במושב הציגו מידיי שישי סרטים לנוער ולמבוגרים. לרדיו היה תפקיד ראשי בבית. זכור לי שהיינו יושבים במטבח סביב הרדיו ושומעים את התוכניות מהערוצים הבודדים שהיו. עד היום אני זוכרת שבשעה 18:00 שידרו חדשות בלדינו וסבא מרקו היה משתיק את כולם על מנת לשמוע.

בשנת 1969 החלו להופיע הטלוויזיות בבתים, למרות ההתנגדות לטלוויזיה בבית ובעקבות הלחץ שלנו הבנות, הופיעה באורך פלא טלוויזיה בבית. בזמנו היו טלוויזיות רק בשחור לבן ….. הייתה רק תחנת שידור אחת 100% רייטינג.

בשנת 1964 התחילו לחבר את המושב עם קווי טלפון. במושב היה ליד המשרד במושב, טלפון ציבורי שהיינו צריכים לשלשל אסימונים על מנת לדבר. היה תור ליד הטלפון כל הזמן.

כאשר היה חשש למלחמה בשנת 1967 נערך המושב לקליטת מפונים, היות ולא היו מקלטים ביישוב אספו שקי חול ושמירה בתורנות. כמו כן הייתה תורנות ליד הטלפון אם תהייה הודעה חשובה. המלחמה הסתיימה והמושב ניכנס לרוטינה של יצירה, ערבי מסיבות (קראנו להם וויצ'ירינקות), חגים בהשתתפות כל החברים – כל חברי המושב השתתפו.

שנת 1973 החלה מלחמת יום כיפור והמושב ניבחר ל"ארח" את חיל תובלה והמפקדה שלהם הייתה אצלנו בחצר. יזקו היה במילואים כמו רוב החברים במושב וכאשר חזר לחופשה לא נתנו לו להיכנס לבית שלו עד שהחיילים ווידאו שהוא אכן אבא במשק.

בשנים אלה נבנתה בריכה ומרכז ספורט במושב

השנים חלפו אחותי חני למדה בתיכון נחלת בתנאי פנימייה לאחר מכן התגייסה, הייתה גננת ונישאה לבחיר ליבה ציון אהרון (ז"ל) נולדו להם שלושה ילדים: גלית, צחי, רן ולהם נולדו שבעה ילדים.

בשנת 1976 התגייסתי לצבא, שירתי בבסיס חיל אויר בימית אשר לימים פונתה והוחזרה למצרים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. בבסיס הכרתי את בעלי, סבא איציק בשנת 1978 התחתנתי עם בחיר ליבי יצחק (איציק) טובי.

ביום נישואינו

איציק המשיך לעבוד כאיש קבע בצבא עד לגיל 42 ואז פרש לפנסיה. באותו זמן הייתה עלייה מאתיופיה ואיציק החל לעסוק בנדל"ן ורכש דירות לאתיופים בהתאם למשכנתאות שקיבלו. כיום הוא סיים לעבוד ונמצא בפרישה מלאה.

גרנו בראשון לציון עד 1994 ואז עברנו לגור במושב גאליה במסגרת הפשרת קרקעות וכך גדל המושב מ – 99 משפחות ל – 200.

ניר נולד בשנת 1980. עינב (אימא של גבע), נולדה בשנת 1983.

עם ילדיי

עבדתי כל השנים בעיריית ראשון לציון, לאחר 39 שנות עבודה פרשתי לגמלאות (2023) וכיום עוסקת בתיירות. ניר נישא לבחירת ליבו רויטל ונולדו להם שני בנות: סתיו שכיום היא בת 17.5 שנים ובר בת 14. עינב נישאה לבחיר ליבה ניתאי (אבא של גבע) אקר ונולדו להם 2 בנים: גבע בן 12, ארבל בן 10.

סה"כ אנחנו 10 נפשות.

אחותי הקטנה טלי נישאה גם לבחיר ליבה יורם מועלמי ונולדו לה שלושה בנים: אור בן 31, שחר בן 27 ושי בן 19 הם עדיין רווקים. הבריכה שנבנתה במושב יצרה מקום מפגש משפחתי מידיי פעם בשבתות ובקיץ.

כל השנים היינו מבקרים את סבתא סוזי וסבא איזקו בחצר אשר במושב. כל בני הדודים שיחקו יחד והיו  לחברים טובים. סבא איזקו ניפטר בשנת 2004 וסבתא סוזי המשיכה לארח אותנו עד שנפטרה בשנת 2022. משפחת ביצ'צ'ו מונה כיום 28 אנשים ועוד ידינו נטויה.

הזוית האישית

גבע: היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא שלי והרבה זמן מהעבודה דיברנו על דברים (העבודה של סבתא, סיפורים על סבתא סוזי בבולגריה בשואה, הקמת מושב גאליה) נהניתי ללמוד עוד על המשפחה שלי ואני מקווה להמשיך ללמוד גם אחרי שתסתיים התוכנית.

סבתא אתי: ריגש אותי מאוד להעביר את סיפור חיי הורי לנכד המהמם שלי, המפגש השבועי עם גבע יצר ביננו קשר של שיחות, למדתי להכיר אותו מעט יותר טוב כאשר הוא לא היה עסוק בפלאפון. מבחינתי – הנאה מרבית.