מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים זר אביב נולדתי באלג'יר ב- 1946 (10.2)היינו משפחה של 9  אחים. בגלל שהמצב בין היהודים לערבים הדרדר ההורים החליטו לעזוב את אלג'יר והתלבטו אם לעבור לצרפת או לעלות לארץ ישראל. ובגלל המצב הכלכלי החלטנו לעבור לצרפת .

כשעלינו לצרפת התחלנו חיים חדשים. בפריז באזור שבו גרו היהודים מהשואה שנלקחו למחנות השמדה . בצרפת ההורים עבדו מאוד קשה כדי לפרנס את המשפחה . בתור ילדיהם עזרנו להם בעבודות בית ובישול . בבית הספר לי היה באמת רצון ללמוד בתור תלמיד ומפני שהמורים ידעו איך לגרום לרצון ללמוד. את שיעורי הבית שלי עשיתי בלילה במטבח בשעות מאוחרות מפני שביום עזרנו בעבודות הבית להורים.

 

בגיל 14 התקבלתי לבית ספר טכני (חטיבה) והתחלתי לימודים של 4 שנים למקצוע הקשור לחשמל ומכניקה והתחלתי לעבוד בשרטוטים. כשהתגייסתי לצבא שירתתי בהתחלה בחיל הספורטאים ואחרי כמה חודשים העבירו אותי לחיל הקישור. סיום הצבא היה בשנת 1966 באפריל והייתי בן 20. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים והתחילה התעוררות ברצון לעלות לארץ ישראל אצל רוב היהודים בצרפת.

בשנת 1969 עלינו לארץ ישראל, לא כל משפחתי עלתה לארץ, מכיוון שרוב אחיי כבר התחתנו והתמקמו בצרפת. העלייה הייתה קלה, הפלגנו בספינה הנקראת "מולדת". בגלל שלא אהבנו את האוכל ולא אכלנו וגם עקב מחלת ים ר בים לא הרגישו טוב, חלו והקיאו. הספינה הייתה כמו בית מלון על הים. כשראינו את הארץ מרחוק מאוד התרגשנו וכולנו שמחנו ובכינו משמחה. זה היה רגע מרגש.

כשירדנו לחוף חיפה חיכה לנו בחוף אח שלי, אברהם שעלה שנה לפני והיה חייל במילואים. כשיצאנו לדרך ההרגשה הייתה כאילו עלינו לגן עדן ארץ זהב ודבש. בהתחלה גרנו אצל אחי (אברהם) בדימונה למשך שלושה חודשים. בתקופה כשהיינו בדימונה עבדנו בעבודה זמנית, בעבודה מאוד קשה בחום של ים המלח בסדום. אבל הקושי הזה נתפס אצלנו, כעוד חוויה של קליטה, העיקר עבורנו שהיינו בארץ ישראל.

 

כעבור שלושה חודשים הגענו לישוב רמות מאיר. כל המשפחות שהגיעו למושב באותו זמן יחד. הרגשנו כמו משפחה גדולה. בסוף שנת 1969 התחלתי ללמוד באולפן המלמד עברית במושב. באולפן הכרתי את רינה מה שהסיט אותי ממחשבה על הלימודים, חשבתי רק על רינה. 

בשנת 1970 כל המשפחות של המושב עבדו בחקלאות מטעם הסוכנות כדי ללמוד על החקלאות . היו מדריכים איתנו שהדריכו אותנו. בחקלאות התחלקנו לשלוש קבוצות (פרדס, הירקות וחממות פרחים). אני השתייכתי בהתחלה לקבוצת הפרדס. תפקידי היה להעביר את מערכת ההשקיה ממקום למקום. ואחרי תקופה של 3 או 4 חודשים עברתי לקבוצת הירקות ושם עבדנו מהשתילה ועד הקטיף. בחורף דאגנו לשרוף צמיגים כדי להוריד את הקרח שהייה בסביבה של הירקות. כל בוקר היינו קמים בזריחה כדי לשתול והמגע עם האדמה, בכל פעם ריגש אותנו.

 

כעבור זמן אני ורינה התחתנו ועבדנו יחדיו בחקלאות בכיף בשמחה ובאהבה לארץ ישראל. אחרי זה הייתה תקופה של החממות לגידול פרחים (ורדים) נשארנו תקופה מאוד ארוכה של 10 שנים בערך לעבוד בחממות לגדל ורדים. את הפרחים היינו שולחים להולנד ששם היה שוק הפרחים המרכזי של אירופה. בגלל שהמצב של החקלאות הדרדר בכלכלה אז עשיתי הסבה ועבדתי בנגרות.

עם השינוי במצב החקלאות בארץ, עברתי לעסוק בתחום הנגרות. התמחתי בהרכבת ארונות וזו הייתה ההתחלה. במשך הזמן הרחבתי את התחומים והפכתי להיות נגר לארונות . השכרנו חנות ברחובות. הצבנו בחנות דוגמאות של כמה סוגים של ארונות. העסק היה משותף לי ולרינה. אני עסקתי בנגרות ורינה ניהלה את העסק.

 

כיום אני גר ברמות מאיר, יש לנו שני ילדים, יעל ודוד. ילדנו התחתנו עם מיכאל וקרן, והפכנו לסבא וסבתא של שבעה נכדים: ליאל, אלי, נועם, שלי, אליה, ניצן, איילה. כיום אני עובד בפארק אתגרים של הבן שלי . כיום אני התגלה לי שיד ה' הובילה אותי למסלול זה ומודה על העובדה שהילדים שלי ונכדי חיים בארץ ישראל. יש לנו עם יהודי הנפלא.