מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה הקשה מעיראק

פואד ואלונה
פואד ומשפחתו בעיראק
העלייה מעיראק לישראל והתנאים הארץ

קוראים לי פואד, נולדתי בבגדד, 7 שנים היו שנים יפות מבחינת היחסים שבין היהודים לערבים עד שהיטלר החל במזימתו: איך לסיים את חייהם של היהודים בכל העולם. החלה אנטישמיות דרך העיתונים להשפיע על מדינות האסלאם לרצוח את היהודים ולגזול את רכושם. וכך, היחסים בין הערבים המוסלמים והיהודים החלו להתדרדר.

החלה שנאה ואי אמון, הערבים שוטטו ברחובות וחיפשו יהודים ל"לזרוק לכלא" ללא כל אשמה, הם התעללו בכל מי שנקרא בדרכם ללא כל סיבה. ב-1948 פרצה מלחמת השחרור ושלחו מתנדבים ערבים מעיראק לישראל להילחם נגד היהודים, כמו בכל מלחמה משני הצדדים היו נפגעים וכשחייליהם חזרו פצועים לעיראק השנאה גברה עוד יותר.

בגלל המצב היהודים ניסו לברוח, כשהערבים הבחינו בכך ואמרו כך: "מי שרוצה לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל שיעזוב." כל מי שרצה לעזוב נרשם וכל עסקיו נלקחו והכספים עוקלו מחשבונות הבנק שלהם, והיהודים שעלו לארץ נותרו ללא חפצים וכסף.

בשנת 1950 כאשר עלינו ארצה בעלייה "כנפי נשרים", במטוסים והגענו לשדה התעופה בישראל, כרענו ברך ונישקנו את האדמה. שם נערך רישום וחולקו מספרי זהות והעלו אותנו למשאית פתוחה בשעות הלילה המאוחרות משדה התעופה עד "שער עלייה" הנמצא בחיפה.

תמונה 1
פואד ומשפחתו בעיראק

הגענו ל"שער עלייה" לצורך קליטה וכך החלו חיי במעברות. המקום היה סגור עם גדר תיל ולמדינה לא היה מה לתת לנו בקושי חילקו תה, ריבה דלילה מאוד, לחם יבש ודג מלוח. שבועיים עברנו במחנה קליטה זה. אח"כ העבירו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה באוהלים.

האוכל היה זהה למה שקיבלנו בשער העלייה: בבוקר שתינו תה ואכלנו לחם יבש וריבה דלילה ודג מלוח שלא נגענו בו. בצהריים אכלנו מרק דליל עם לחם יבש עם קצת פתיתים יבשים ובערב – תה, לחם יבש וריבה דלילה מאוד. בשביל לקבל סבון גוף למקלחת ולשטיפת ידיים היינו צריכים להבריק את השירותים . אבי הלך לבקש סבון וחזר לאוהל בוכה, אחותי אמרה לו: "אבא אל תדאג אני אלך לנקות".

המחנה הזה לא היה מגודר כמו בשער עלייה (היה אפשר לנסוע למקומות שונים) לכן יום אחד, החלטנו לנסוע לחדרה לחיפוש עבודה. לעיתים מצאנו ולעיתים לא. חודשיים עברו כך עד שהחלטנו לעבור לטירת כרמל ושוב לאוהלים. אמרו לנו שיש מקום שקוראים לו "לשכת עבודה" ושם מחלקים אישורי עבודה. היו לוקחים את האנשים ולפי גודל הזרוע הוחלט מי יקבל עבודה ומי לא. כך חזר על עצמו כל יום מחדש.

אחי, גיסי ואנוכי מצאנו בכוחותינו קבלן שלקח אותנו לעבוד בבניין. עבדנו אצלו שישה חודשים עד שטען שהעבודה הסתיימה. אמר שיש לו עבורנו עבודה אחרת במושב היוגב ליד מגידו. אחי ואני הסכמנו ללכת עמו מיום ראשון עד חמישי בשבוע. התנאים היו: אוכל, עבודה ולינה במקום. האוכל היה איך לומר- "מושלם". עבדנו תקופה ארוכה עד שמאסנו בעבודה זו והתגייסתי לצבא בשנת 1951.

כאשר סיימתי צבא, התחלתי לעבוד בעבודות קשות מאוד: בבניין, חפירה וסבלות. עד שיום אחד הציעו לי לעבוד בבית חרושת "שמן" שם התנאים היו נהדרים, אוכל מסודר בוקר וצהריים, מקלחת ותנאים נוספים טובים. השתכרתי יפה עד שהתחתנתי ב- 1960. גרתי עם הוריי כשנה, קניתי בית ערבי בטירת כרמל (בעלות 400 לירות). קנינו מקרר ב 10 לירות וכל יום הייתי קונה קרח כדי לקרר אותו. בבית זה גרנו שנתיים ובפרק זמן זה נולדו לנו שני ילדים מקסימים. (ואח"כ עוד שלושה).

יום אחד היה מבול אשר הציף את ביתי, כל החפצים והרהיטים שנשארו לי שמתי על עגלה עם סוס והלכנו לראש המועצה אשר הציע לנו צריף במעברה. צריף זה היה שונה מקודמיו , כלל שני חדרים עם חשמל, מים, מקלחת ושירותים. לאחר כמה שנים טובות הציעו לנו לעבור לבניין מגורים ומאז ועד היום אנו גרים בבית זה, 55 שנה.

הזוית האישית

אלונה: אני נהנית מאוד לעבוד אתך וזה זמן איכות ואני מאחלת לך שתמשיך לספר הרבה סיפורים ובדיחות מצחיקות ואני אוהבת אותך.

פואד: מרוב אהבתי אליך נוכחותך איתי אני מוכן להיות לצידך בכל רגע נתון שתרצי, אם זה עניין לימודיטיולי.

מילון

''לכרוע ברך ולנשק את האדמה''.
כאילו לנשק את האדמה, מרוב אהבה למדינה.

ציטוטים

”"מי שרוצה לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל שיעזוב."“

הקשר הרב דורי