מאגר סיפורי מורשת

שמי ויויאן שגיא, נולדתי בשנת 1947 במרקש שבמרוקו. ואספר על עלייתי לארץ ישראל

זה היה בשנת 1952-1954,  הייתי בערך בגיל שמונה. באו אלינו, בלילה מאוחר, לבית הורי אנשים גברים ואמרו להורי "באנו לקחת אתכם לארץ ישראל", שקראו לה אז פלסטין. אמי שמחה מאוד מכיוון שבאותם זמנים התחלו הערבים להציק לילדי היהודים וכל הזמן היינו אמורים לסגור את הדלתות והחלונות שלא יהיה אור. לעומת זאת אבי ז"ל, לא כל כך התלהב לעלות לארץ כי פחד מהלא נודע. מאחר שהיינו משפחה מרובת ילדים: שמונה אחים ואחיות, אבל פעילי העלייה דווקא התאים להם להביא הרבה ילדים לארץ ישראל.

עברו מעט מאוד ימים ופעילי העלייה חזרו שוב אלינו, והצליחו לשכנע את ההורים לעלות לארץ ישראל. היינו אמורים כל לילה, בחצות הלילה להגיע לנקודת מפגש שהוא בית העלמין ושם היינו ממתינים שיבואו משאיות להוביל אותנו למחנה העלייה הנמצא בעיר קזבלנקה.

בזמן ההמתנה להסעה לנמל בקזבלנקה, כל המשפחה התארגנה לארוז, דודי שהיה נגר ארגן לנו ארגזים מעץ בלילות בכדי לא למשוך תשומת לב של הערבים.

לילה אחד הגיעה תורנו לעלות למשאיות וככה הגענו בנסיעת לילה לעיר קזבלנקה, למחנה עולים. כמובן לא היינו לבד, המחנה היה מלא יהודים שרצו לעלות גם לארץ ישראל.

גרנו באוהלים גדולים. בכל אוהל היו למעלה מחמש משפחות. היינו צריכים לעמוד בתור לאוכל ולמים. מאחר ואני הייתי הבכורה מבין האחים התפקיד הזה היה מוטל עליי. אני זוכרת שאחי הקטן, דניאל, היה בן כמה חודשים, אמי הייתה קושרת אותו עם חבל ליתד בכדי שלא ילך לאיבוד כי הוא היה זוחל.

במחנה הזה חיכינו כמה שבועות עד שתבוא אנייה לאסוף אותנו לנמל בארץ ישראל. לרןע המזל, כשהגיע תורנו לעלות לאוניה אני חליתי במחלת הטיפואיד ואושפזתי ופעילי העלייה סרבו לקחת אותי, אלא רק את שאר המשפחה. כמובן אמי סרבה להשאיר אותי וללכת.

אני זוכרת שסבתא שלי ששמעה על מחלתי באה ממרקש לקזבלנקה לבקר אותי ואז שכנעה את הורי לא להשאיר אותי ועדיף לחזור חזרה ולא לעלות לארץ ישראל, כי לדעתה עדיין לא הגיע הזמן לעלייה ופה תמה עלייתנו בשנות החמישים לארץ.

חזרנו בחזרה למרקש, כל המשפחה, וגרנו אצל סבתי שהיה לה בית גדול. אבא שלי חזר לעבודה שלו וכך נמשכו השנים עד שנת 1961 אני זוכרת עוד שכל מוצאי שבת אבא שלי היה סוגר חלונות ותריסים. היה לנו רדיו, מן קופסא חומה עם שני כפתורים והיה מזיז את הכפתורים והמחוגים של הרדיו עד שהיה קולט את תחנת קול ישראל, ובשקט ישבנו והקשבנו לחדשות מהארץ. אני זוכרת שהיינו שרים בערבית "ישראל חייבים ובן גוריון יגיע מחר".

בשנת 1961 באו שוב פעילי העלייה, אבל הפעם לא לארץ ישראל, אלא לקחת ילדים לבתי ספר דתיים חרדים לצרפת. הורי הסכימו כי דאגו מכיוון שבאותה תקופה הערבים התחילו להתעניין בבנות יהודיות. נשלחנו לצרפת אני ושלושת האחים שלי. אני למדתי בסמינר דתי מאוד והאחים שלי בישיבה נפרדת ושם בצרפת נשארנו עד שנת 1965, כשהורי החליטו שוב לעלות לארץ ישראל.

הם הגיעו למחנה שנקרא "קאן ארנס" בעיר מרסיי שנמצאת בדרום צרפת.

קיבלתי אישור מרבינו ונוברדוק ללכת לבקר את הורי. אני והאחים שלי נסענו ברכבת כל הלילה עד למחנה. אמי לא זיהתה אותנו בגלל הלבוש הדתי וגם בגלל שגדלנו, היה הרבה בכי ועצב ולראשונה הכרתי את אחי הקטן שנולד במרוקו כשאני הייתי בצרפת.

הורי כמובן חשבו שאנחנו עולים איתם לארץ. אחים שלי שהיו יותר קטנים ממני הסכימו לעלות ארצה עם הורי, אני סירבתי כי רציתי להמשיך ללמוד בסמינר בצרפת כי בעיניי ישראל הייתה ארץ חילונית. עזבתי את משפחתי במרסיי וחזרתי לסמינר. הסמינר שלנו היה סוג של ארמון ושם נשארתי עד שנת 1966, אז פרצה מלחמת ששת הימים והגעגועים למשפחתי גברו, החלטתי ללכת לבקר אותם בתור תיירת. הגעתי לאשדוד וזוכרת אני שהעיר הייתה רק חול וחול אפילו לנהג המונית שהביא אותי מהשדה היה קשה למצוא את הכתובת. בכל זאת, הצלחתי להגיע למשפחתי בזכות אחי שבמקרה עבר ליד המונית שמחה גדולה הייתה בבית, שאלתי את אמא למה דווקא אשדוד ולא ירושלים אמי הסבירה לי שאשדוד זאת עיר נמל יש בה עבודה והיא עיר צעירה. אמי סיפרה לי שכשהגיעו לנמל חיפה הם בקשו את "אשדוד-ים" הסוכנות אמרה להם בסדר והם נתנו להם תעודת עולה שכתוב בה "אשדוד", אמא שלי לא הסכימה לרדת מהאנייה אמרה להם "אשדוד-ים" לא "אשדוד". פעיל העלייה הוסיף לה לתעודת העולה את המילה "ים" בעט אדום ועד היום זה כך. אני כמובן התאהבתי בארץ והחלטתי לעשות את העלייה הפרטית שלי בשנת 1971.

זהו סיפור העלייה שלי ושל משפחתי במקוצר.

ברצוני לשתף אתכם  במקרה שמאוד חרוט בזיכרוני ולא אשכח.

הייתי ילדה בת 10-11 ופתאום הייתה רעידת אדמה חזקה בעיר אגדיר שבמרוקו.  בעיר הזו נספו כמעט כל התושבים וביניהם דודתי עם שישה ילדים ובעלה. קראו לה מרסל,. כל המשפחה שלי גרו במרקש וישבנו דרוכים בציפייה שאולי משהו בכל זאת ניצל. לאחר כמה ימים של פינוי הריסות מצאו את דודתי שוכבת במיטה והילדים גם כן, בעלה יושב ליד השולחן עדיין אוכל  אבל לצערי הם לא היו בחיים.

המקרה הזה השפיע על כל המשפחה – אבל גדול שרר במשפחה כולה שלא שוכחים עד היום.

באותה תקופה בערך, המלך מוחמד החמישי נפטר והשמועה אומרת שהוא נפטר מעצב על העיר שנחרבה בתקופה הזאת. הייתי בצופים, וכשהמלך נפטר לקחו את כל ילדי הצופים ברכבת לרבט העיר הבירה של מרוקו להשתתף בלוויה של המלך אני זוכרת מאוד שראיתי בתהלוכה את המלך הבא חסן, אילו נקודות שזכורים לי מאוד מאוד.

בחלוף כמה שבועות יצאה הודעה בבתי ספר שמי שרוצה לאמץ ילדים יתומים שניצלו מרעידת האדמה, מתבקש להגיע לבית הספר לקחת ילד. אני זוכרת שסבתא שלי, מאחר שאיבדה בת עם שישה נכדים החליטה לאמץ ילד יתום.

כיום העיר "אגדיר" נבנתה ליד העיר הישנה שנחרבה ונשאר גלעד של הריסות עם גופות כסמל למה שעברה העיר ועל הגלעד הזה כתוב  בגדול בשפה הערבית: "ה' העם והמלך". בערבית: " אללאהה  אלאוטאן ולמליק"

הזוית האישית

נהנתי מאוד לעבוד עם הנכדים שלי, התכנית מקסימה!!!