מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בלוב בזמן מלחמת העולם השנייה לקראת סוף המלחמה. הוריי תושבי לוב, שגרו בעיר מיזורטה, אליה עברו מהעיר סירט, שהיא עיר נופש. אבי, רחמים, היה סוחר אמיד. הוא נפטר בארץ, בגיל 51. אמי המשיכה לגדל אותנו בארץ, בדצמבר 1949, עלינו מלוב באוניה גלילה. עלינו תשעה אחים ובארץ נולדו עוד שלושה, 12 בנים ובנות. אמי רבקה גידלה אותנו בסיוע הזהב שהצלחנו להביא מחו"ל.

אמא הייתה רבת פעלים. היא הייתה כתובת לילדים אבודים. היא הייתה מאכילה אותם ולמחרת השוטר היה לוקח אותם. היא הייתה מחלקת אוכל מהסירים של המשפחה, בכל יום שישי עד יום מותה, לאנשים קבועים. הייתה מחתנת כלות שלא היה להן כסף. היא תרמה לקרן לי"בי בסכומים גדולים מאוד. היא הקימה בית כנסת גדול על שמה הכל מכספה. היא נפטרה ב- 16.1.20016 בת 102.

לכל אחד מהבנים יש שם רמי ורבקה. במפגשים משפחתיים נפגשים כל ה"רמים" וה"רבקות". המשפחה ממלאת היום כמעט אולם שמחות שלם, יותר מחמש מאות איש-נכדים, נינים וכו'. ההלוויה הייתה מרשימה. על פי המנהג של עדות המזרח תקעו בשופר ונשאו הספדים. במקרה זה אין בוכים אלא שמחים שאדם הגיע לגיל כזה. היא קבורה באשדוד בחלקה של יקירי העיר לצד בנה, ניסים חדד שהיה גם יקיר העיר אשדוד. יש בעיר חלקה מיוחדת ליקירי אשדוד. אבי קבור ליד יבנה בבית קברות שסגור היום. אני מבקר את קברם לעתים קרובות. חלק מהמשפחה נשארה באשדוד וחלק במקומות שונים בארץ.

עם הקמת המדינה ב- 1948, התחלנו לעשות סידורים בשביל לעלות ארצה וזאת משום שהערבים החלו להציק ליהודים ולא לתת להם לעבוד. ולכן החלטנו לעלות מיד. אספנו את כל כספינו והזהב שלנו. מאחר ואי אפשר להוציא את כל הכסף והזהב איתנו, אימא שלי חפרה בקיר והכניסה כסף, זהב, תכשיטים וסגרה עליהם במלט.

למרות זאת, אבי נתן כסף לראשי הקהילה שלנו כדי  שיכניסו אותנו לרשימה ונוכל לעלות מהר ארצה. אבי גם דאג לכך שעד שאנו נעלה ארצה לא יפגעו בנו הערבים ולכן הוא שילם לראש כפר הערבים. כמו כן, היה לנו כלב בשם בובי והשלטונות התנגדו שנעלה את בובי לאונייה. לצורך כך, אבי שכר חדר שלם בשבילנו ולא היינו עם כולם. את בובי עטפנו בשמיכה, שמנו אותו מתחת למיטה והוא שמר עלינו. אנחנו שמרנו עליו שלא ייצא מהחדר ולא ינבח בכלל. הוא התנהג למופת. בערבים היינו יוצאים החוצה, מוודאים שאף אחד לא נמצא במסדרון, והיינו מוציאים את בובי לטיול קטן ולשירותים.

הגענו לחופי מדינת ישראל וראינו את חיפה. שמחנו שהגענו מכיוון שההפלגה ארכה שבוע. ירדנו מהאוניה כאשר בובי איתנו והוא הולך על רגליו. בחיפה ריססו אותנו באבקת DDT ובדקו לנו את הראש ואת השערות לבדוק אם יש כינים. העלו אותנו על משאיות והביאו אותנו לשער העלייה, מול בת גלים  במקום שהיום קוראים לו מחנה דוד.

התחלנו לקבל אוכל בחדר האוכל ועמדנו בתור כדי להגיע לחלון שממנו חילקו אוכל. אבל האוכל הוא לא אוכל כמו של היום. נתנו לנו חתיכות מרגרינה, כוס תה ופרוסות לחם שחור בוקר. אנחנו לא ידענו מה זו מרגרינה ולכן על פי רוב בובי אכל את כל המרגרינה וקצת לחם שחור לארוחת בוקר. הוא אכל יותר טוב מכולם… לארוחת צהריים נתנו לנו כוס תה חתיכת מרגרינה וחתיכות קטנות של או דג או בשר וגם כאן בובי אכל את המרגרינה, קצת לחם וקצת בשר. ארוחת הערב הייתה בדיוק כמו ארוחת הבוקר. וגם כאן בובי אכל את חתיכות המרגרינה ופרוסת הלחם. לאחר מספר ימים העלו אותנו על משאיות ונסענו למעברה בבית ליד. בבית ליד קיבלנו שני אוהלים גדולים, עשר מיטות ברזל,  עשרה מזרנים, שמיכות והכנו את המיטות. אלו היו הימים הראשונים שלי  בארץ.

הזוית האישית

זאת הייתה חוויה מצוינת שקירבה ביני לבינך לא הייתי משנה שום דבר, נהניתי מאוד ממני, ירון.

אני נפגשתי איתך ועם הדור השני והעברתי אליך את כל התחושות שלנו, אני מרגיש שאתה ספגת את התחושות שלי, אתה מתעניין מאוד בכל מה שקרה לנו ואני חושב שזה העצים את הקשר שלנו והעצים את הרגשות לגבי משפחתינו.