מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייו של סבי, בשנותיו הראשונות מחובר לאחת התקופות המשמעותיות בבניין ארץ ישראל, ומדינת היהודים, והיא העלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. הייתה זו עליית פליטים ברובה – ניצולי השואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך שמונה עשרה חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים.

בחרתי לראיין את סבי, אבא של אימי המייצג את אחת העליות של היהודים מהתפוצות, יהדות איראן או קהילת יהודי פרס, היא אחת הקהילות היהודיות הנותרות הגדולות, מבין הקהילות היהודיות באסיה – קהילה יהודית המתקיימת בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים, יהודים פרסים ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית.

וכך מספר סבי:

שמי אבי (אברהם)  ישראלי נולדתי בשנת 1948 באיראן הלא היא פרס. נולדתי בעיר טהרן בדיוק עם קום מדינת ישראל. הייתי הילד השני לאבא שהיה לו דוכן, לממכר הלבשה תחתונה בבזאר, בעיר טהרן בירת אירן. לפני נולדה אחותי הגדולה ממני בשנה. אימי הייתה עקרת בית, וחלומם הגדול היה לעלות לארץ ישראל. נאלצנו להמתין כשנה וחצי במחנות שניבנו לצורך עליה לארץ.

בשנת 1950 עלינו ארצה כאשר בינתיים נולד לי עוד אח (איציק) למשפחה.

הגענו בחודש דצמבר לנמל התעופה בלוד. הסיעו אותנו לחוף הכרמל, למקום שנקרא 'שער העלייה' משום שאת כל העולים שהגיעו מרחבי תבל לישראל, העבירו לשער העלייה ומשם ניתבו את המשפחות לעיירות, לכפרים ולקיבוצים. את משפחתי שלחו לבית שאן. הורי לא ידעו את השפה העברית ולא ידענו היכן נמצאת  בית שאן הסתבר שבית שאן הייתה  עיר ערבית שנכבשה במלחמת השחרור. העולים הראשונים שהגיעו, שוכנו בבתים של הערבים ,שהיו בנויים מאבני בזלת ואת העולים שהגיעו מאוחר יותר שיכנו באוהלים.

התנאים היו מאוד קשים. בחורף היה מאוד קר והאוהלים היו עפים ברוח ובקיץ בבית שאן היות וזו ביקעה, היה מאוד מאוד חם. היו ברזיות משותפות ושירותים משותפים לכל המאהל. לא היה לנו חשמל ולא מקררים. קיבלנו תלושי מזון מהממשלה וכל משפחה קיבלה תלושים לפי גודל המשפחה לא היו לנו גנים ולא בתי ספר. את כיתה א' למדתי בבית כנסת ואת הכיסא, כדי לשבת וללמוד הבאתי מהבית.

באזור של בית שאן עיר מגוריי, היו הרבה מעיינות והחלה התפשטות של יתושיי האנופלס, אשר ידועים ככאלה המעבירים את מחלת המלריה. היות והיו סימני מלריה באזורינו, אבא שלי התחיל לעבוד במחלקת התברואה של משרד הבריאות ונשלח לרסס נגד היתושים הרבים.

אמי הייתה בתחילה עקרת בית וטיפלה בנו הילדים(לימים נולדו לי עוד שני אחים). מאוחר יותר כשגדלנו עבדה אימי כסייעת בגן ילדים עד שיצאה לפנסיה.

למרות המחסור בתקופה זו, היינו מאושרים, שיחקנו בשדות, בין העשבים ולא חשבנו שמשהו חסר לנו. למדנו לחיות עם המחסור ולהפיק 'יש מאין'. ההורים עבדו קשה בכדי שלא יחסר לנו דבר וכך אני נוהג עד היום עם ילדיי ונכדיי.

הזווית האישית

סבא – נהנתי מאוד לשתף את נכדי בסיפור חיי, על העלייה לארץ, וההשתלבות בה.

נדב- נהניתי מאוד להקשיב לסיפוריו של סבא, לסבא כל כך הרבה סיפורים ותובנות מהחיים. זכיתי לכך.