מאגר סיפורי מורשת

סיפור עליה של שרה זאודה

"הייתי בכיתה ח' כשכל חברותיי עלו לארץ ישראל, כי זו הייתה התקופה של העלייה. יום אחד דודי ומשפחתו החליטו שהם עולים לארץ. הם באו מהעיר גונדר ועד לכפר שלנו בווגרה כדי להודיע לנו שהם עולים לארץ ישראל. הם רצו לקרוא ליהודים נוספים שרוצים לעלות לארץ להצטרף אליהם. כששמעתי את תכנון העלייה שלהם, היה לי חשק עז לעלות לארץ ישראל. אמרתי להוריי שאני רוצה לעלות עם דודי, אך הורי ענו ישר בשלילה ואמרו שאני עוד ילדה קטנה. אני לא ויתרתי, עמדתי מנגד ואמרתי שאין מצב שאני אשאר פה. אני אעלה בכל מצב!

הקבוצה היתה אמורה לצאת במוצאי שבת. עוד ביום חמישי ניסיתי לשכנע אותם שיתנו לי רשות לעלות אך הם סירבו. ביום שבת לשמחתי הרבה הם נתנו לי אישור אחרי שדודיי הבטיחו להם שהם ישמרו עלי מכל משמר.

יציאת מצריים

יצאנו בלילה היה חושך, כל אחד בא עם הציוד שלו ועם החמור שלו. בתחילת המסלול הייתה התלהבות רבה, מגיעים לארץ ישראל. אבל אחרי הליכה מרובה התעייפנו ולאט לאט נגמר לנו האוכל והתחלתי להתגעגע להורי, לאחי ולסבי שלא ראיתי אותם הרבה זמן. אחרי כמה שבועות הגענו למקום שאי אפשר היה ללכת שם ביום בגלוי, כי האנשים שם היו שודדים אותנו ולוקחים את התינוקות או שהיו מלשינים לשלטונות עלינו. באיזה שהוא שלב הרגשתי ממש כמו ביציאת מצרים.

לילה אחד באה חבורה של שודדים ורצו לשדוד אותנו, למזלנו לקחנו כסף אז שילמנו להם שוחד והם בתמורה שמרו עלינו. כך היה במשך חודש עד שהם הלכו. אחרי זמן מה נגמרו המים ואז העזנו וביקשנו מים. הבאנו הכל מים או אוכל, תמיד קודם לתינוקות או לזקנים כדי שלא יתייבשו וימותו. אנחנו הסתדרנו מהשאריות. אני זוכרת יום אחד מאושר כשראינו נהר וכשהגענו מילאנו את כל הג'ריקנים  מים ומשם המשכנו לסודן.

סודן

בסודן חשבנו שהגענו לארץ ישראל. שאלנו את היהודים "איפה ירושלים?". הם ענו שאנחנו בכלל לא בארץ ישראל ועד לארץ ישראל יש עוד דרך ארוכה. בסודן לא הבנו את השפה והמנטליות שלהם. הסודנים שאלו אותנו "מה אתם עושים פה?" הם רצו לגרש אותנו, אבל אמרנו להם שהשלטונות באתיופיה רודפים אחרינו אז הם הסכימו שנשאר.

ערב אחד היגיע סוף סוף, יום העלייה. עלינו לארץ בשקט ואפילו השארנו את התנור דולק כדי שלא יחשדו שיצאנו. עלינו לארץ במטוס שחיכה לנו, הכל היה בשקט ודממה וכך עליתי לארץ.

בעוד שהורי עלו לארץ אני גדלתי אצל דודי ולמדתי בכפר פינס וכמה חודשים אחרי שסיימתי שמינית הורי עלו לארץ וכשהם ראו אותי הם לא האמינו לי שאני הבת שלהם. הם קבלו שמועות שאני לא בחיים. רק כשדודי בא, כשהם זיהו אותו האמינו לי ולו שזו אכן אני בתם.

בחופשות עבדתי כדי שיהיה להורי כסף ושיכלו להסתדר. בתחילת שנת הלימודים עשיתי שרות לאומי ביישוב עופרה, שם הכרתי את בעלי יצחק. אחרי שסיימתי את השרות הלאומי התחתנו ונולדה לנו בת בשם רעיה וכעבור שנה וחצי עברנו למעלה אדומים ושם נולדה לנו אמונה וכעבור שנתיים נולדה לנו הודיה ואחרי כן שובה. כעבור 4 בנות סוף סוף נולד לנו בן וכעבור שנה נולדה שוהם ואחרי 4 שנים נולד לנו בן ושמו איתן.

הזוית האישית

ידידיה זאודה מביא את סיפור העלייה מאתיופיה של שרה זאודה.