מאגר סיפורי מורשת

שמי סוזנה, ואני נולדתי במרוקו בשנת 1960. ההורים שלי הם שמחה ויהודה ביטון, ויש לי שישה אחים.

בזמן שאמי רצתה מאוד  לעלות לישראל, אבי לא הסכים  לעזוב את מרוקו בגלל העסקים של משפחתו שם. למרות אי ההסכמה של אבי, אמי המשיכה ברצונה לעלות לישראל. היא אף ניסתה להשיג דרכון שלוש פעמים, באמצעות היהודים הציוניים, שסייעו למי שביקשו לעלות לישראל.

היו כמה מקרים של טביעת ספינות עולים, אבל בניסיון השלישי שלנו, סוף סוף הצלחנו להגיע לישראל. אני זוכרת שהתרגשתי מאוד כשמונית שחורה באה לאסוף אותנו. ארזנו את רכושנו וחפצי ערך אחרים לתוך מיכל עץ שעליו היתה תווית שמו של אבי בצרפתית, "ג'ודה ביטון". לאחר מכן יצאנו למסע לישראל דרך איטליה. במהלך ההפלגה, חיכיתי בקוצר רוח לזמני הארוחות, ותמיד הייתי מחפשת אחר הטבח שיקרא לנו לאכול.

לחיפה הגענו בלילה, ולקחו אותנו למושב שוקדה, מכיוון שאבי טען שהוא גנן. הצטיידנו במיטת ברזל ושולחן קטן. עם משפחה בת תשע נפשות, עד מהרה הבנו שנצטרך להתמודד עם אתגרים רבים של פרנסה.

אבי נאבק למצוא עבודה ותחושת שייכות בארץ, ולבסוף החל לנדוד. בינתיים, אמי, שמעולם לא עבדה קודם לכן, נכנסה לעבודה בחקלאות, עבדה בשמש החמה ובתנאים קשים. כשהייתי ילדה קטנה, המכולת לא תמיד הייתה פתוחה, אז נאלצתי ללמוד איך לאפות לחם באמצעות סיר פלא. אני גם זוכרת כמה אמא ​​שלי אהבה את הפמוטים שלה, שבהם היא השתמשה כאביזר דקורטיבי בבית שלנו. עדיין יש לי את אותם פמוטים כמזכרת אהובה מהילדות שלי.

הזוית האישית

סוזאנה: גיליתי תלמידות נפלאות חכמות ומכילות. התרגשתי מאוד להיזכר באמא שלא ויתרה ונלחמה כדי לעלות לארץ. ארינה, נטלי וקארין: סוזאנה היא בן אדם הכי מתוק שהכרנו, היא הייתה לנו כמו סבתא באמת. כל מפגש אתה היה חוויה בלתי נשכחת.