מאגר סיפורי מורשת

סעדיה דפנה הוא סבא שלי מצד אבא. סבא סעדיה נולד בעיר דפנה שבתימן.  קראו לסבא שלי "סעדיה" משום שהוריו חשבו שזה שם יפה. שם המשפחה של סבא שלי היה "סאלם" אבל כשהוא עלה לישראל שם המשפחה שלו שונה לדפנה (על שם העיר ממנה בא). סבא סיפר שהוא מאוד שמח על עלייתו לארץ ישראל ושינוי שם משפחתו ל "דפנה" לא עורר אצלו כל קושי.

סבא סעדיה נולד בשנת 1941 (אין תאריך מדויק משום שבתימן לא היו תאריכים מדויקים באותה התקופה), בעיר דפנה שבתימן. סבא מציין את יום הולדתו ב- 9 לחודש ינואר (השנה הוא חגג 80) והסיבה לכך היא שאמא שלו אמרה לו שהיא זוכרת, כמעט בוודאות, שזהו היום שבו הוא נולד.

סבא גר בתימן, בבית בעל 2 קומות העשוי מאדמה וקש, בקומה הראשונה היו פרות וכבשים ובקומה השנייה הם גרו. סבא היה בן יחיד לאמו ולאביו. לפניו היו עוד שני אחים שנפטרו, ולאחריו היו עוד שני אחים שנפטרו אף הם. אביו נישא בשנית, וכך היו לסבא סעדיה שני אחים חורגים.

התחביב של סבא שלי היה בעיקר רעיית כבשים. החפץ המיוחד שלו היה ספר תנ"ך ובו היה רשום שמו של סבא סעדיה, וכן תאריך הלידה שלו אולם לימים ספר התנ"ך נעלם ולא הצליחו להציל אותו.    סבא סיפר לי שבאחת מהפעמים בהן הוא יצא לרעות עם הכבשים, אחת הכבשים עמדה לטבוע והוא נחלץ לעזרתה והציל את הכבשה מטביעה. סבא סיפר לי שמצד אחד הוא מאוד שמח שהכבשה ניצלה, ומצד שני הוא מאוד פחד, הוא היה ילד בעצמו, וזוהי אחריות עצומה וגם סכנה עבורו.

סבא סיפר לי שכשהוא נולד הוא חלה מאוד ולא הראה סימני חיים ובגלל שלא היו רופאים אז בתימן, חשבו שגם הוא מת והכינו לו בור כדי לקבור אותו. לפני שהוא כוסה באדמה הוא התחיל לבכות וכך הוא ניצל.

סבא זוכר את השמחה וההתכנסות סביב החגים, ושכל המשפחה הייתה מתכנסת כדי לחגוג את החגים וזה היה מאוד מרגש כמו גם חגיגות מיוחדות כגון בר המצווה שלו.

סבא סיפר לי שבתקופת ילדותו בתימן, הוא לא למד בגן או בבית הספר אלא ההורים לימדו אותו, ובזמן הפנאי שהיה לו הוא נהג לשחק בתופסת ובשבע אבנים.

העלייה לארץ ישראל

בסוף שנת 1949, בזמן שסבא היה כמעט בן 9. לאחר מלחמת השחרור, הוא הגיע לארץ עם אמו ואביו, והם נשלחו למעברות ליד קיבוץ עין שמר.

סבא למד בפנימייה עד גיל 11. בגיל 12 החל את לימודיו בבית ספר לחקלאות, בראשון לציון. סבא היה מאוד נרגש עם תחילת הלימודים ועשה חיל בלימודיו.

טרם הגיוס לצה"ל, סבא שלי עבר קורס בסמינר למורים וכשהתגייס היה מורה לחיילים במחנה מטכ"ל.

סבא אומר כי הוא עבר הרבה מלחמות וזוכר את מלחמת קדש (שנת 1956) מלחמת ששת הימים (שנת 1967), ומלחמת יום כיפור (1973). סבא שלי לא נטל חלק באף אחד מהמלחמות, משום שהוא היה מורה לחיילים ולא חייל קרבי.

סבא שלי הכיר את סבתא בהיותו המורה שלה. הוא היה מעביר שיעורים כמורה פרטי למתימטיקה, וסבתא אתי הייתה אחת התלמידות. כך הם הכירו בשנת 1967, התחתנו בשנת 1968, ועברו לגור בעיר אילת.  הילדה הראשונה שלו נולדה כשסבא היה בן 28 (בשנת 1969); הילד השני שלו (אבא שלי) נולד כשסבא היה בן 30 (בשנת 1971); הילד השלישי שלו נולד כשסבא היה בן 35 (1976).

סבא מספר לי שהוא הנהיג פרויקט שנקרא: "הדרכת רחוב",  והמטרה הייתה להדריך נוער בתקופת הפנאי והחופשים (יולי – אוגוסט). הכוונה הייתה למנוע מהנערים הללו להתדרדר לפעילות לא טובה. פרויקט זה נתמך על ידי מחלקת החינוך בעירייה. הנערים מאוד העריכו את סבא שלי – שהפך להם למורה לחיים.

סבא אומר כי חשיבות הלימודים היא חשיבות עצומה ושבלעדיה אין הרבה אפשרויות. הלימודים כשלעצמם פתחו עבורו דלתות. חברים שלו שלא למדו בעצם לא התקדמו, נותרו במושב והמשיכו לעסוק בחקלאות.

כיום סבא הוא פנסיונר, הוא וסבתא ממשיכים לגור באילת, כך שפחות יוצא לי להיפגש עימם, ואולם בחגים אנו נוהגים לבוא ולבקר את סבא וסבתא.

הזוית האישית

אופק: היה לי מעניין לשמוע על העלייה של סבא שלי ואני מאחל לו שימשיך לעשות את מה שהוא אוהב.