מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה כהן, נולדתי ב-23.5.1950 בעיראק.

בגיל חודש עליתי לארץ, לכן אינני זוכרת את השנים הראשונות בילדותי. סיפרו לי שביום העלייה לארץ ירד גשם חזק , השכיבו אותי בעריסה קטנה, שהייתה עשויה מברזל, האכילו אותי בחלב שהכינו מאבקה. בתוך העריסה, עטפו אותי עם שמיכה מרהיבה וצבעונית, שארוגה מחוטי צמר. השמיכה היתה נעימה מחממת ומלטפת, זה הזיכרון שיש לי מעיראק, והשמיכה מלווה אותי עד היום, תמיד אני מספרת לנכדיי ומראה להם את השמיכה.

השמיכה בה עטפו את סבתא דליה כשעלתה לארץ

המקום הראשון שהגענו אליו כשעלינו לארץ, היה המעברה בשעריה שליד רחובות (שער העלייה).הייתה שכנות טובה וכל אחד עזר לשני.

הסיפור שזכור לי הוא יום פטירתה של אימי ז"ל. כשהייתי בת חמש, ישבתי בבית חברתי, ובדיוק שיחקנו בכרטיסי ברכה, כששמענו קולות של בכי מהצריף הסמוך. היה זה קולה של סבתי, כולם נהרו לשם וגם אני אחריהם, עד שאחת השכנות לקחה אותי לביתה, עד סיום הלוויה. לעולם לא אשכח את היום הזה, בו נפטרה אימי.

בהמשך ילדותי גדלתי אצל דודי, בבית גדול, ועם שמחה גדולה, ומשפחה חמה, אוהבת ועוטפת.

השפה שדוברה הייתה ערבית ועברית, למדתי בבית הספר ביסודי – "בית יעקב" ובתיכון – "סמינר למורות אור החיים". הייתה חוויה נעימה ומרגשת, היה טקס מיוחד בבוקר, שהיינו עומדים בטורים לפי הכיתות, והמנהל היה נותן את ברכתו. שרנו את ההמנון של בית הספר – "אני מאמין".

סבתא דליה הייתה מורה בביה"ס ביכורה וכיום יצאה לפנסיה. סבתא צמחה מהקושי שלה. היא תמיד בטוב, בדרך חיובית ועם שמחה בלב. מלאה בנתינה.

בזכות הכוחות המדהימים שלה, היא בנתה משפחה מדהימה חמה, אוהבת, עוטפת, מגובשת מלאת נתינה. המשפחה שלה זה חסד עליון- תמיד ראשונים.

יש בנינו קשר מדהים ואני מרגיש שתמיד סבתא שם בשבילי ואני בשבילה.

הזווית האישית

דליה: נהנתי מאוד מכל מפגש עם רוי, נהניתי מההתמדה וההתעניינות מצדו, בכל נושא ונושא. זכות גדולה בשבילי, להיות במעמד זה, ולספר את הסיפור לנכדי. והקשר שלי עם רוי הוא קשר מיוחד ואוהב .

רוי: אני שמח ונרגש מאוד לשמוע את הסיפור שסבתא סיפרה לי. מפה אני מבין שהדרך שהיא עשתה בלי אמא הייתה קשה ועצובה.