מאגר סיפורי מורשת

סיפור זה יסופר בגוף ראשון מפיו של סבי כפי שהוא סיפר  לי:

נולדתי בשנת 1940, במרוקו, בעיר מרקש.

בארץ המוצא, מרוקו, היהודים היו מאוד מצליחים בעסקים ומאוד מוערכים ע"י תושבי המקום, הערבים. ומבני משפחתי היו שעסקו במכירת זהב. בין היהודים היו גם זמרים רבים שהופיעו בחצר המלך. היחסים עם השכנים היו מאוד טובים והיו מושתתים על כבוד הדדי ויחסי גומלין מוצלחים.

אבי, שלמה היה המפרנס היחיד ועיסוקו היה רפד, שמכין מזרונים וספות, ואימי הייתה עקרת בית ועסקה בגידול הילדים. הרצון העז לעלות לארץ ישראל היה תמיד נר לרגלינו והיה זה רק עניין של זמן, עד שיעלו ארצה.

תחילה עליתי אני, לארץ בשנת 1956, לבדי, בגיל 16.

הגעתי לארץ באנייה באמצעות "עליית הנוער", ארגון שנוסד בזמנו בגרמניה ומטרתו היתה העלאת ילדים ונוער לארץ. בשנות ה-50, ניהל הארגון פעילות בארצות כמו מרוקו, וסייע בכך לעליית היהודים לארץ.

המטרה הייתה שאני אחפש את המקום האידיאלי לגור בו בעתיד, עם בני משפחתי, שעלו מאוחר יותר עם אחי. בתחילה הגעתי לעיר באר שבע, אך מכיוון שלא הייתה עבודה נאלצתי לעזוב לעיר דימונה.

עבדתי תחילה במפעל "כיתן דימונה" ולאחר מכן עבדתי במפעלי ים המלח.

כאשר הגעתי לדימונה פגשתי את אשתי מרים אסולין, ואיתה ביחד בנינו ביתנו. נולדו לנו חמישה ילדים שמותיהם : סוזן, מלכה, דניאלה, שמעון, שלומי.

הזוית האישית

תאיר מביאה את סיפורו של סבא אליהו אסולין.

המשפחה שלנו סבא ואנחנו הנכדים