מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של יצחק צים על עלייתו מעיראק לישראל

רקע – מבצע עזרא ונחמיה

"מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני". (ויקיפדיה)

"נולדתי בעירק, בשנת 1939 בעיר קרקור חיינו חיים מכובדים בתוך קהילה יהודית גדולה. עליתי לארץ בשנת 1951 בעלייה הגדולה.

בשנת 1950 העלו הצעת החוק המתירה את יציאת היהודים מעיראק, הצעה שהניח שר הפנים צאלח ג'אבר על שולחן הפרלמנט בעיראק, ההצעה הדהדה כרעם ביום בהיר בחללה של יהדות עיראק. ביהודים אחזה התרגשות עצומה.

עיראק – שיחסה העוין לישראל היה הקיצוני בכל מדינות ערב, הייתה היחידה במדינות ערב שלחמו בישראל במלחמת העצמאות שסירבה לחתום על הסכם שביתת נשק. לפיכך, עורר צעדה המפתיע להתיר את יציאת היהודים חשדות רבים: 'לא ידענו אז אם זוהי מזימה, אם יש כאן כוונה טובה או שמא הם רוצים לאסור את היהודים שיצהירו על רצונם להגר מעיראק.

בחודש אפריל הגיעה יציאת יהודים מעיראק לשיא – קרוב ל-22,000 איש, מתוך מספר כולל של 30,000 שעלו באותו חודש מכל הארצות האחרות. נעשו מאמצים לשדל את ראשי השלטון בעיראק להאריך את מועד יציאת היהודים, אך היו שמועות שהמועד לא יוארך לאחר סוף מאי. חלק מהיהודים, שלא עלה בידם לצאת באותו חודש, נתקפו בהלה ומיהרו לעזוב בדרך בלתי ליגאלית לפרס, ושם חיכו לעלייה.

במאי עלו מעיראק כ-18,000 איש. באותו חודש שוב הושלכה פצצה על בית הכנסת, אך לא היו פגיעות בנפש. בעיתונות נתפרסמה ידיעה כי המועד הסופי שנקבע ליציאת היהודים הוא 18 ביולי 1951, ומ'המוסד לעלייה' באו קריאות בהולות לרכז את כל המטוסים להוצאת היהודים. מתוך כ-20,000 איש רשומים לעלייה מעיראק, עלו ביוני כ-15,000 איש, והנותרים יצאו בשבועות הבאים. בסך הכול עלו מעיראק עד סוף יוני 103,000 איש.

סבא והסבתא ההורים של אימא שלי עלו ארצה לפנינו בשנת 1933 והתגוררו בתל אביב בשכונת התקווה, לאורך כל השנים עודדו את הורי ודחקו בהם לעלות ארצה עד שזה קרה.

בשנת 1951 בהיותי בגיל 11 יחד עם עוד חמישה אחים ויחד עם אימא ואבא עלינו ארצה מערק, בעלייה הגדולה בטיסה מעירק. הישיבה במטוס הייתה דחוקה ללא מושבים, למרות שלא היו מקומות ישיבה, ישבנו אחד על השני, ובכ"ז ההתרגשות הייתה עצומה השמחה בלב גדלה, שרנו והתבדחנו והאוירה הייתה שמחה ביותר. עלינו ישר לתל אביב לשכונת התקווה.

החיים בשכונת התקווה

כשאנחנו עלינו לארץ לקחו אותנו לגור ליד סבתא שלי בשכונת התקווה. הם נתנו לנו חדר אחד היינו  8 נפשות – שישה ילדים אבא ואמא בחדר אחד. התנאים היו קשים, בלינה הצטופפנו. בחיי היום יום הצטמצמנו בזמן הפנוי לרב היינו מחוץ לבית, ברחבי השכונה, אבל הייתה שמחה בלב מאושרים שהגענו ארצה.

בכל פעם שהיה קשה או התלוננו אמרו לנו לא כל אחד זוכה לבנות את הארץ הזאת, היה לנו ברור שאנחנו במשימה חשובה מאוד, קשה, צפוף, קר או חם אבל כל זה קורה בארץ ישראל ארצנו המובחרת. בשכונה היו לנו חיי חברה עם כל דיירי שכונת התקווה.

בהיותי בכתה ו' כשעליתי ארצה נכנסתי לבי"ס עמנואל בשכונת התקווה, לא ידעתי עברית הילדים הרביצו לי והלכתי למורה לא ידעתי איך להסביר לה מה אני מרגיש? עולה חדש ילד קטן שכל כך רצה לעלות לארץ ועכשיו מרביצים לו. מה רוצים שאחזור לעיראק?. אז דיברתי איתה באנגלית. המורה עזרה לי ועם הזמן למדתי את השפה דרך אותם תלמידים.

השליטה על לימוד השפה, השילוב עם החברים היה לא פשוט, אך מאתגר. החיים בשכונה היו מאתגרים, למדנו לחיות בצמצום, הכיסופים לציון, האהבה לארץ הזו לא נשארה בבגדאד  – היא באה איתנו לארץ והמשכנו  לשמר אותה במנהגים המשפחתיים השונים.

למשל בליל הסדר כל הילדים היינו מתחפשים לבני ישראל במדבר עם בגדים קרועים ושקים על הגב ומתחננים לאבא שיכניס אותנו לארץ ישראל אחרי לכתנו במדבר. הדיון היה ארוך, וכשהצלחנו לשכנע את אבא השמחה הייתה רבה.

כל ימי ילדותי נשארנו לגור בשכונת התקווה עד שהתגייסתי לצבא.

התחתנתי בגיל 21 ויש לי שלושה ילדים שניים מהם חזרו בתשובה ועכשיו הם חרדים ולכל אחד יש שלושה ילדים. ואני עד עכשיו חי עם איישתי. ברוך ה' יש לנו שישה נכדים.

הזוית האישית

יצחק צים: אני בן 78 ועד עכשיו עוד לא קניתי קופסת סיגריות מהקיוסק בשביל לעשן ו30 שנה אני עושה הליכה ברגל שעתיים כל יום אני ואישתי ותודה לאל שצריכים עזרה ממני אני קם ועוזר.