מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, בתוך מאורעות מלחמת העולם השנייה.

לאבי, מעשירי העיר, היו שני מפעלי טקסטיל בערי שדה ותנאי מחייה מעולים. למזלנו, לא סבלנו מנחת ידי הגרמנים בעת המלחמה ועברנו אותה תוך הסתתרות במקלטים.

לאחר סיום מלחמת העולם, רומניה נכללה בגוש הקומוניסטי וכל הנכסים הפרטיים הולאמו, המדינה  שלטה בכל והכריחה אותנו לאכסן דיירים, עובדי מדינה בביתנו. כל מי שהתנגד נכלא.

במצב זה, לאור ההתנכלויות לבורגנים (העשירים) לשעבר כי כעת לא נשאר להם מאום ובמיוחד ליהודים, ביקשנו אישור לעלות ארצה, שהתקבל לאחר תקופה ממושכת, שיחוד פקידים, חתימה על ויתור על כל הנכסים שלנו לטובת המדינה ומאמצים מרובים.

ב – 10 ביוני 1950 עלינו ארצה באוניה מלאה עולים כמונו, עם מעט מטלטלים שהורשינו להוציא. התקבלנו ב"שער העלייה" (מעברת קליטה זמנית לעולים). לא היו מקומות פנויים לאכלוס קבוע וקיבלנו הצעתו של דודי שעלה לפנינו, לעבור לירושלים, שם גרנו בחדר (4 נפשות), במה שהיה פעם "מלון פאסט" צמוד לחומת הגבול. שם התחלתי ללמוד בכיתה א', בבי"ס "גאולים".

ההשתלבות בבני הארץ הייתה קשה (שפה לא היו קורסים ללימוד עברית, הרגלים אחרים), אבי, מחוסר ברירה החל לעבוד כפועל בניין על גגות הבתים, המזון היה במשורה אך שרדנו.

לאחר כשנה, לא יכולנו להמשיך ולגור בחדר מלון ונאלצנו לעבור למעברת "פרדס כץ" צמוד לבני ברק.

במעברה, גרנו באוהל כשנה (באותה שנה היה חורף קשה ביותר, מושלג עם שיטפונות, ואבי נאלץ מדי פעם לאחוז במוטות האוהל לבל יתעופף מעלינו ובמקביל, חפר תעלות סביב כדי לא להישטף במים).

כל אותה תקופה, למדתי בבי"ס יסודי במעברה, הכנתי שיעורים לאור נרות (כשהם לא כבו מהרוח…), היו תאי שירותים (משותפים עם שכנים אחרים) וכן גם מקלחות ללא חימום חיצוניים.

החיים בצריף, למרות המבנה שלו, היו משופרים לאין שיעור לעומת החיים באוהל. אבי ואני השתדלנו להיטיב ככל האפשר את תנאי המחייה, בנינו גדר סביב הצריף, עדרנו בחצר ושתלנו ירקות מאכל ופרחים ובנינו מרפסת קרקע עם כיסוי גג. לריצוף המרפסת והשבילים צעדנו כארבעה קילומטר למפעל לעיבוד שיש ואספנו בשקים שברי שיש אותם הבאנו לצריף בעזרת עגלת ילדים ישנה שמצאנו זרוקה בדרך. לאחר יישור השטח סידרנו את השברים כמו פסיפס ויצקנו מלט ביניהם.

באותה תקופה (1950-1954), לאחר מלחמת העצמאות, שרר בארץ מצב כלכלי קשה- חלק מהתשתיות נפגעו במלחמה, העובדים היו מגויסים ובנוסף, הייתה עלייה גדולה לארץ של יהודי התפוצות – כך שהורגש מחסור קשה בארץ. כדי לסייע חלקית, מונה דב יוסף לשר הקיצוב והאספקה, כדי לרכז מאמצים ולדאוג למזון לכל האוכלוסייה. השר יוסף הכריז על תכנית צנע כללית בה הקציבו פריטי מזון בסיסיים לכל משפחה. מוצרי המזון חולקו לתושבים כנגד תלושים שהתקבלו על פי מספר הנפשות (למשל הקצבה של 100 גרם בשר לנפש לשבוע, 3 ביצים לנפש לשבוע). היו מעט מקומות עבודה שכולם נלחמו עליהם והשכר היה זעום ביותר. אבי עבד כפועל בחברת צמיגים, ואמי עבדה במפעל ביסקוויטים. אחותי, שהייתה מבוגרת ממני ב-9 שנים יצאה לעבודה לסייע בפרנסת המשפחה כבר מגיל 16. בבקרים היא עבדה במשרות פקידותיות פשוטות בחברות שונות ובערבים היא למדה בתיכון ערב על מנת להשלים את לימודיה ולעבור את בחינות הבגרות.

 

בתקופת מגורי במעברה למדתי בביה"ס המקומי החל מכיתה ב' אצל המחנכת יהודית. הלימודים התנהלו בצריף גדול יותר ללא חימום או מיזוג, בחורף ישבנו עם מעילים ובקיץ- בגופיות. הלימודים לא היו קלים משום ההבדלים הגדולים בין התרבויות של העולים מהארצות השונות. בדרך כלל היה חסר חומר לימודי- ספרים ומחברות והשתדלנו להצטמצם עד כמה שניתן וכתבנו על פתקים ופנקסים שכל אחד השתדל להביא מהבית.

בגלל חוסר אמצעים סבלתי, כילד, מחוסר צעצועים ואמצעי משחק. לכן, אספתי שאריות דיקטים וחתיכות עץ ובעזרת כלים פשוטים חתכתי, הדבקתי וייצרתי לעצמי מכוניות.

אבי, שכאב יחד איתי את חוסר היכולת לקנות צעצועים הצליח לרכוש עבורי קשתית ומסוריות לעבודות דיקט. וכך למדתי להכין עבודות מדויקות. ההתרגשות הגדולה ביותר שלי הייתה, כאשר קיבלתי מהוריי מתנה שלא יכולתי אף לקוות לה – חלילית ללימודי הזמרה בביה"ס.

בהיותי בכיתה ו', הצליחו הוריי, במאמצים רבים ובעזרת הלוואות מחברים ומבנקים – לשכור דירה קטנה ב"דמי מפתח" בדרום תל אביב. בדירה היה חדר אחד גדול ששימש כחדר שינה של הורי, חדר משפחה וחדר אוכל. חדרון נוסף שימש עבורי להכנת שיעורי בית ולשינה (מיטה מתקפלת לארון) ופינת מטבח. השירותים והמקלחת היו משותפים עם עוד שתי משפחות- במסדרון.

עברתי ללמוד בבי"ס "ביאליק" והכרתי חברים חדשים. לסבו של החבר שישב לידי היה מפעל לייצור פלסטיק. הוא ייצר משקפי שמש וסלי קניות. לאחר שעות הלימודים הייתי הולך למפעל ומרכיב משקפיים וסלים תמורת שכר זעום ביותר, אך הוא עזר לי בכל זאת במקום דמי כיס ואף יכולתי לרכוש דברים עבור הורי. בכיתות ז' ו-ח' למדתי במגמה טכנולוגית עם התמחות בעבודות מסגרות ועיבוד שבבי של מתכת. בדרך זו התקרבתי לכל תחום המתכת, שלימים הביא אותי ללימודי הנדסת מכונות בטכניון.

בהמשך, למדתי בתיכון עירוני עיוני במגמה מתמטית פיזיקלית, הייתי פעיל מאוד במועצת התלמידים בביה"ס, אחראי על שירותי התרבות. במקביל, הייתי חבר בגדנ"ע (ארגון שהוקם ע"י צה"ל לשיעורי חובה בבתי ספר תיכונים במקצועות שדאות וניווט לקראת הגיוס לצבא) במועדון קליעה למטרה, השתתפתי בתחרויות קליעה ארציות ברובה. כמו כן, השתתפתי בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד" ובתנועת "נוער לנוער", שחרטה על דגלה את ההתנדבות והעזרה לילדים ונוער במצוקה.

בהמשך, למדתי בטכניון במסגרת העתודה האקדמית, בפקולטה להנדסת מכונות ועם סיום הלימודים חזרתי לשרת בצבא בחיל החימוש. לאחר תום שירות החובה וקבע הצטרפתי ליחידות המילואים ומשם השתחררתי בדרגת סגן אלוף.