מאגר סיפורי מורשת

אני נירית בר נולדתי בשנת 1956, בתל אביב, בישראל.

הוריי שושנה ומנחם נולדו בישראל וגדלו בשכנות ברחוב הרכבת (שכונת הרכבת) בתל אביב, אך לא הכירו עד שנפגשו בצבא, התאהבו והתחתנו.

הוריי ביום חתונתם

סבי מצד אבא שמו יהודה, היה מבוני נמל תל אביב ושם נפגע ונהרג על ידי מנוף. אבי היה בן שש שהתייתם מאב והיה הצעיר מבין חמישה ילדים. שם משפחתו של אבי בילדותו היה גינזבורג וכשהאחים התבגרו, שינו את שם משפחתם ל – "בר יהודה" על שם אביהם ז"ל.

לאחר שהוריי נישאו הם עברו לגור ביד אליהו גבול גבעתיים (ליד קולנוע שביט דאז). כל הזכור לי מאותה תקופה זה הטיולים עם סבי האהוב בגבעה עם המשחקים והצמחייה שהייתה בקרבת הבית.

אני הבכורה במשפחה. היו לי שני אחים. האחד גיל, שנפטר בגיל 25 (בשל מחלה ופשלה רפואית) ויש לי אח אהוב בשם תמיר שצעיר ממני בארבע עשרה שנים. הקשר שלי עם שני אחיי היה תמיד מעולה, אוהב וחם.

ביקור משפחתי בבסיס אצל אחי ז"ל

 אחי ואני

סבי וסבתי מצד אמא היו האהובים עליי ביותר והקשר איתם היה עמוק ביותר – ראיתי אותם יום יום, שהייתי חולה ולא הלכתי לבית הספר הייתי מבלה אצלם, קיבלתי מהם הרבה אהבה, סיפורי עבר וחוכמת חיים. כשילדתי את בנותיי הייתי כל יום אצל סבי וסבתי שעזרו לי ופינקו את כולנו.

סבי וסבתי האהובים

כשהוריי עברו מתל אביב לחולון, הייתי בת שלוש וחצי שנים ואחי גיל נולד, גם סבי וסבתי עברו לחולון כדי שנהיה קרובים. גרנו בבית פרטי (היום גרה מעל הוריי) עם חצר גדולה שהיו בה גם עצי פרי כמו: שסק, לימון, פיטנגו ותפוזים. החצר הייתה מקום למשחקים עם אחיי וחברותיי. את הכריכים שאימי הייתה מכינה לי לבית ספר ולא אכלתי אותם, נהגתי להחביא בפינת החצר עד שהעלו עובש וצחנה.

אבי עבד בתעשייה הצבאית ואמי הייתה גננת. אני למדתי בבית ספר "הס" בחולון.

בהיותי בת שלוש לערך עברתי ניתוח פזילה – הניתוח התבצע בבית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפו. על פי סיפורי הוריי, האחיות היו נזירות והטיפול והיחס שלהן היה נפלא ביותר. עם השנים, כשילדתי נחלש השריר שבעין והפזילה חזרה. בגיל ארבעים החלטתי לנתח שוב. אושפזתי בבית חולים לילה לפני הניתוח, זה היה ליל אסון המסוקים בצפון הארץ שבו נהרגו חיילים רבים. ישבתי עם צוות הרופאים והאחיות לראות בטלוויזה את הדיווחים הקשים, למחרת נותחתי. ושוב במשך השנים נחלש שריר העין והפזילה שבה ועדיין קיימת.

בהיותי בכיתה ו' הגיעה תלמידה חדשה, עולה מברית המועצות שלא ידעה מילה אחת בעברית, אימצתי אותה ועזרתי לה בדרכה החדשה בארץ. משחקי הילדות שלנו מחוץ לבית היו: קלאס, חמש אבנים, חבל, מחבואים, תופסת וכו'…

משפחתינו יצאה לטיולים רבים ברחבי הארץ. בהיותי בכתה ד' או ה', זכור לי שהגעתי יום אחד מבית הספר וגיליתי בבית טלויזה –  זאת הייתה הפתעה בלתי נשכחת ומלהיבה ביותר. הטלוויזיה באותם ימים הייתה בשחור לבן.

בשנות חיי עברתי מספר מלחמות שאינן חוויה נעימה.

בהיותי בכיתה י"א פרצה מלחמת יום כיפור ואני התנדבתי בעזרה לכוחות הביטחון – באולם שמחות בבת ים הגשנו ארוחות חמות לאנשי הג"א (הגנה אזרחית).

מגיל צעיר מאוד (בית ספר יסודי), אהבתי מאוד לצייר והייתי טובה בזה. בכיתה ז' שלחה מורתי לציור, ציור שלי לתערוכה בירושלים. מכיון שמאוד אהבתי את תחום הציור, המשכתי לבית ספר תיכון מקצועי במגמת אומנות, ויצ"ו צרפת בתל אביב. למדתי: גרפיקה שימושית, פיסול, ציור, צילום ותולדות האומנות. בסיום לימודיי בתיכון, כשעמדתי להתגייס לצה"ל, שחרר הצבא בנות לשירות במשטרת ישראל והתגייסתי למשטרה.

בשירותי במשטרה בעקבות שחרור הצבא למען משטרת ישראל

בתקופת שירותי במשטרה, הכרתי את ראובן שהפך לבעלי ולאחר שתי שנות שירות עזבתי את המשטרה. התחתנו בשנת 1976 בנר ראשון של חנוכה. בזמנו היה מקובל להביא לחתונה מתנות צנועות לזוג צעיר כמו: מצעים, סט כלים למטבח, ארגז לכלי תפירה ועוד…

ביום חתונתי

בשנת 1977 נולדה דנה, בתי הבכורה שכיום עובדת כמורה לחינוך מיוחד, גרה בחולון ומגדלת את נועם נכדי האהוב. בשנת 1981 נולדה בתי הצעירה שכיום עובדת סוציאלית קלינית. גרה בקריית אונו. נשואה לאסף וביחד מגדלים את ניצן נכדתי האהובה.

בתחילת שנת 1985 בהיותי נשואה עדיין, החלטנו לממש את החלום שהיה לי – לעבור ולחיות בקיבוץ. עברנו לקיבוץ רמת דוד שבעמק יזרעאל. לבנותיי ולי היה כיף גדול אך לבעלי היו קשיי קליטה. עבדתי בפעוטון ונהנתי מכל רגע. לצערי, מספר חודשים לאחר שעברנו לקיבוץ, נפטר סבי האהוב וביום הלוויתו חלה אחי גיל, שנפטר חמישה שבועות לאחר מכן. נאלצנו לחזור לחולון כי רציתי להיות קרובה להוריי שחוו את הגרוע מכל. אחי גיל נפטר בדיוק בנר ראשון של חנוכה וביום הולדתה של אמי. עברנו טראומה קשה ועצובה שנמשכת לכל אורך השנים.

במהלך שנות נישואיי לא עבדתי וגידלתי את בנותיי. לאחר כעשר שנות נישואים התגרשתי, כחודש אחרי פטירת אחי.

בשנת 1987 התחלתי לעבוד בבית דיור מוגן "משען" בחולון. הייתי רכזת כוח- אדם, אהבתי מאוד את עבודתי, את המפגש עם הקשישים, את הנתינה ההדדית ואת כל מה שחוויתי שם.

לאחר שלושים ושלוש שנים סיימתי את עבודתי.

דיירי משען בתקופת עבודתי בבית הדיור המוגן

כיום, בגילי הבוגר, אני נקראת אזרחית וותיקה ואני נהנית מהחופש נטול המחויבות היום – יומית. לעיתים אני נתרמת לעזרה עם הנכדים, מארחת את משפחתי בסופי שבוע ותומכת בשני הוריי הקשישים.

בנותיי ונכדיי

כיום מתנדבת בבית ספר הרצפלד ומרגישה נפלא בעזרה לתלמידים, מקבלת מהם אהבה ושמחה כשהם רואים אותי וזה ממלא את ליבי באושר רב.

מקווה באחד הימים לחזור ולעסוק בציור.

הזוית האישית

נירית: הכרתי את התכנית דרך העבודה שלי בבית אבות "משען" ונחשפתי לתכנית בבית ספר הרצפלד, תוך כדי התנדבותי בכיתה בשכבה הצעירה. כבר בהתחלה הרגשתי טוב בקשר שהיה לי מול אור והכיתה שמשתתפת בתכנית. בהתחלה חששתי שלא יהיה לי סיפור מעניין לספר. אור אמרה לי: "אין אדם שאין לו סיפור". כבר בהתחלה היה לי חיבור טוב מאוד עם אלעד בקיש, ולאט לאט הסיפור התחיל לרקום עור וגידים. אור נתנה שאלות מנחות ומכוונות ובעזרתה הצלחתי לעבות את הסיפור ולהיכנס לעומקים שבכלל לא חשבתי שאני אגיע אליהם. התחושה שלי היום מעולה. הקשר עם אלעד, עם אור.. ועם ההבנה שהנה הסיפור יופיע באתר תכנית הקשר הרב דורי, בבית התפוצות. אני מודה ושמחה שהשתתפתי בתכנית ובתהליך הזה.

אלעד: היה לי כייף ומרגש לעבוד עם נירית – אישה שמתמודדת עם דברים לא פשוטים ויש לה הרבה כוח. היה לי מעניין לשמוע את סיפור החיים שלה ואני מקווה שניפגש בקרוב.