מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא ברטה מזאלה, אני ילידת שנת 1937 בבגדד שבעיראק.

עיראק היא מדינה מאוד גדולה והיו בה קהילות יהודיות רבות. לכל הקהילות היהודיות היו מחתרות שלימדו בהן עברית מדוברת כדי לעלות לארץ, כי בעיראק דיברנו עברית תנ"כית. אני גרתי בעיר בירה בגדד. בגדד הייתה מלאה ביהודים ולכן זה נקרא מרכז היהודים של עיראק. עם קום המדינה התחילה אנטישמיות בעיראק. מי שקראו לו 'ציון' היה צריך להחליף את השם כי ידעו שהוא ציוני. הציונים שנתפסו כיהודים – הכניסו אותם לכלא והתעללו בהם. הערבים ראו שיש מדינת ישראל ו"טקורט" (העיניים שלהם יצאו). הם כל הזמן טענו שהילדים שלנו יהיו חיילים בארץ ישראל ויילחמו בהם (בערבים בעיראק) ולכן התעללו בנו היהודים בכוונה.

בשנת 1941 היה פיגוע גדול מאוד. הייתי בת 4. האנטישמיות מגרמניה עברה על כל אירופה והגיעה למזרח התיכון. הערבים מצאו סיבה לחגוג על הראש של היהודים. אני הייתי בחורה יפה, לבושה יפה, אז השוטרים היו אומרים ועושים עם הידיים סימנים של ישחטו אותי. היטלר הגיע לגבול מצרים ואז החליטו לעשות פוגרום בבגדד ובכל המקומות שיש בהם יהודים בעיראק. בתקופה הזאת לא הייתה כל כך ממשלה בעיראק, אז הערבים מצאו תקופה בה אין שוטרים, בית משפט, שרים וממשלה והתחילו לבזוז את מקומות העבודה של היהודים, כי להרבה יהודים היו חנויות של זהב, תכשיטים והיו חייטים. הם נכנסו לבתים, שברו את הדלתות, שחטו את האנשים שנמצאו בבית והפכו את הבתים על הרצפה, שוברים הכל ולוקחים כל מה שהוא בעל ערך ואפילו רהיטים. הביאו עגלות עם שני סוסים והעמיסו את כל הציוד שבזזו מהיהודים.

אנחנו גרנו על רחוב ראשי בבגדד עם מרפסת וגג. אימא שלי שמעה שהם סימנו את הבתים של היהודים ואמרו "את זה אנחנו הולכים להרוג מחר", "פה יש בנות יפות צריך לגנוב את הבחורות". אמא שלי הלבישה אותנו בשתי שכבות של בגדים כדי שיהיה לנו מה ללבוש אם נצטרך לברוח מהבית. השוטרים פרצו את הדלת ואמרו "תפתחו, תפתחו". אני והמשפחה עלינו על הגג וברחנו לשכנים (הבתים היו צמודים אחד לשני וככה היה אפשר לעבור מבית לבית). אימא שלי הייתה בהריון ואני תפסתי אותה כדי שתעבור בין הגגות. אימא שלי הסתכלה על הרחוב מלמעלה וראתה את השוטרים עם שני רובים על הכתף. אז היא אמרה לשוטר: "אחי, אתה בן דודי, תשמור עלינו, תראה מה עושים לי בבית" – הוא אמר לה: "תשתקי" וירה בה כדור. אימא כאמור הייתה בהריון והכדור של הרובה נכנס לכתף ויצא מצד שני. אבא שלי צעק לי ולאימא לעבור לגג הבא אבל אמרתי לו: "אבא תראה את אימא, כולה דם", הוא חזר וראה את כולה מלאה בדם. הוא ירד במדרגות עם אימא ולקח אותה על סוסים לבית חולים. אני הלכתי עם דוד שלי ועברנו בין השכנים, משהו כמו שישה בתים מגג לגג והתחבאנו כדי שלא יהרגו אותנו. השוטרים הלכו רק על הבתים שעל הרחובות הראשיים ולא על הבתים שנמצאים בפנים וכך ניצלנו.

השליחים שהיו בארץ היו משגעים אותנו שבארץ החיים טובים ושאנחנו צריכים לעלות לארץ. אנשים היו עושים את עצמם נוסעים ל"בסרה" שזו עיר נמל דרומית בעיראק ואז היו עוברים את הנהר "שאט אל ערב" (נהר) כדי לנסות לברוח ולעלות לארץ. כל הנסיכויות הקיפו את הנהר. אנשים היו בורחים לפרס (איראן) ושם היו סוכנויות של יהודים שהיו קולטים אותם ושולחים אותם לארץ. כשהגיעו לארץ היו שולחים אותם לקיבוצים. מדובר על השנים 1948-1939. בממוצע 3-2 ילדים מהמשפחות היהודיות בעיראק ברחו לארץ בלי אישור.

המשפחה שלי וכל היהודים שחיו בעיראק היו צריכים להחביא ולשרוף כל דבר שקשור לישראל כמו מכתבים מהארץ, תמונות, דגלים וכו' כי התייחסו אליהם מאוד לא יפה. אני לא הייתי קשורה לשום מחתרת ורציתי לעלות לישראל יחד עם משפחתי.

הממשלות של עיראק וישראל דיברו כדי לעלות יהודים לישראל. עיראק אמרה שמי שרוצה לעלות לארץ ישראל צריך לוותר על כל רכושו. אמרו לנו שיתנו לנו פספורט ומטוסים יקחו אותנו לארץ. הגבילו כל אחד מאיתנו למשקל מסוים לעלות איתו למטוס, למשל רק עשרה קילו לעלות למטוס, שזה כולל רק בגדים אבל בלי הכסף והזהב כי הם השתלטו לנו על זה. היהודים השאירו בנקים שלמים, וילות, כספים, זהב ואת כל רכושם. אני עליתי לארץ בשנת 1951.

ברגע שלפני העלייה למטוס לארץ עמדו גבר ואישה וכל אחד מאיתנו שעלה למטוס היה צריך ללכת גבר לגבר ואישה לאישה ובדקו אותנו בכל הגוף והבגדים כדי לראות שלא לקחנו איתנו שום דבר הקשור לכסף וזהב, כי אם הם מצאו הם לקחו לנו. אני הייתי בת 10, לקחו לי את העגילים הקטנים שהיו לי על האוזניים. העגילים היו מזהב עם אבן כחולה טופז שקיבלתי במתנה מאימא שלי. בכל יום הולדת או חג היינו מקבלים תכשיטים, לא היו נותנים כסף או שוקולד כמו היום, אלא תכשיטים. אחותי הצליחה לברוח מאחורה עם העגילים שהיו עליה.

כשעלינו לארץ חלק מהערבים שמחו שאנחנו הולכים מבגדד וחלק היו מאוד עצובים, כי הם היו חברים טובים שלנו. כשהגענו לארץ היה מחנה גדול מאוד ליד חיפה שיש בו קצת בניינים והרבה אוהלים. איחסנו שם את כל העולים מכל המדינות וקראו למקום "שער העלייה". שם קיבלנו אוכל, תעודות ומקום לישון באוהלים. הפכו את המשרדים של הבריטים למשרדים של העלייה ושם התעסקו בטפסים וחיסונים. פיזרו עלינו אבקה כזאת לבנה כי חששו שבאנו עם מחלות מסוימות. אמרו לנו להישאר שם עשרה ימים ואז היינו צריכים לבחור מהרשימה לאיזה מקום אנחנו רוצים ללכת בארץ ישראל.

כל הארץ הייתה מלאה מעברות עם אוהלים לקבלת העולים. המשפחה שלי בחרה להיות במעברה בפרדס חנה. היינו שם משהו כמו חודש ימים. אבא שלי בעיראק היה סוחר בדים ולכן הגענו לארץ עם יחסית הרבה כסף. אבא היה הולך כל יום לתל אביב לראות איפה אפשר לקנות דירה למגורים קבועים. לבסוף קנה בית בשכונת התקווה בתל אביב. הבית עלה 2000 לירות והלירה הייתה שווה דולר. בדירת שני חדרים היו עשרה אנשים שהם שני הורים, דוד, סבא ושישה ילדים. 15 שנה גרנו בבית הזה עד שהתבססנו בארץ, האחים שלי הלכו לצבא, ללמוד.

בשנת 1958 התחתנתי עם אברהם מזאלה ועברנו לגור ברמת גן עד היום. הבאנו לעולם שני ילדים. כיום יש לי שישה נכדים ושלושה נינים מתוקים.

ביום חתונתי

הזוית האישית

רותם המתעדת: כשסיפרתי לברטה (שהיא כמו סבתא שלי) שאני רוצה לבוא ולשמוע ממנה על העלייה שלה לארץ היא מאוד התרגשה. לדור שלנו זה כל כך ברור מאליו שיש מדינה ולכל אחד בית משלו, ובשביל אלה שעשו את המסע הארוך הזה ארצה זהו סיפור שלם ומלא בחוויות קשות ולא פשוטות. הייתה לי הזכות לשמוע את סיפור העלייה של ברטה מבגדד, התרגשתי לשמוע ממנה כמה הם חיכו לעלות לארץ וכשזה קרה הם היו מאושרים. זה רק מראה כמה שהאהבה והזיקה שלנו לארץ ישראל חזקה וגוברת על כל המכשולים שהיו לנו בדרך. כל אותם האנשים שניסו לשים לנו רגליים בסוף נוכחו לשמוע ולדעת שיש לנו מדינה ולא סתם מדינה, אלא ארץ ישראל!

הפגישה יכלה להימשך שעות ולגלוש לכל כך הרבה כיוונים כי יש לה עוד המון מה לספר ולשתף, אני יודעת שכל פעם שאבוא אליה אשמע סיפור חדש ומרתק. שמחתי לקחת חלק בפרויקט מדהים זה של שימור העבר שלנו כי "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אני מאחלת לברטה האהובה בריאות עד 120!