מאגר סיפורי מורשת

הספור שלי מתחיל בבית הספר אליאנס בבגדד. זה היה מאד קשה לראות יום יום נעלמות תלמידות

שהיו חברות יקרות שלי שנעלמו ללא עקבות. לא ידעתי לאן נעלמו. הסתבר שהן עלו לארץ ישראל בדרך לא

חוקית. הורי בכלל לא חשבו על עליה, במיוחד אבי, היינו מבוססים מאד ואבי לא רצה לשמוע על עליה אני

היחידה, שרציתי לעלות בגלל החברות והמשפחה. פחדתי מאד לאבד את חברות הילדות שלי,וגם

מהמשפחה: דודים, דודות, סבים, סבתות- כולם עלו כבר ארצה, ורק אנחנו נשארנו בעיראק.

 

 סבתי בת ה-8 מחופשת בחג הפורים לערבייה על ידה בת הדוד אביבה (התינוקת)

בעבר, בעיראק, היו נוהגים לענוד לרגלי הילדים צמיד, חג'ל צמיד זהב עם פעמונים, שהיו משמיעים צלצולים ברגע שהילד מתחיל להתרחק מהוריו. ההורים מחפשים אותו לפי צלצוליהצמידים. בתמונה מצולם אח של סבתי, אוכל תפוח.

 

לאחר בכי ונדנודים, עלינו ארצה במטוס שהיה צפוף מאד. מה גם ברגע שירדנו מהמטוס רססו אותנו

בדי-די-טי על הגוף והראש- מאד היה משפיל וכואב- כי לא ידענו למה מתייחסים אלינו כך! משדה תעופה נסענו במשאית של הובלת חיות, ללא כסאות על רצפת המשאית. ישבנו ובכינו. הנסיעה הייתה מאד קשה. כל הדרך טלטולים, היינו משפחה של ששה נפשות- ארבעה ילדים, שניים מהם היו תינוקות.

 

הגענו למעברת שער-עליה בחיפה. היינו באוהל עם עוד שתי משפחות- צפוף מאד, בלי מטבח בלי

שירותים ובלי מים. בקומנו בבוקר הוסבר לנו שצריכים לעמוד בטור שהיה מאד ארוך לקבלת ארוחת

בוקר שזה היה חתיכת מרגרינהופרוסת לחם וריבה. כך חיינו במשך חודש ימים ללא ארוחות מסודרות,

ללא שירותים (שהיו רחוקים מרחק 10 דקות ברגל), שלא לדבר על מים חמים באמבטיה!

בקושי פעם בשבועיים התקלחנו! עד שהעבירו אותנו לצפון בעיר נהריה, שם חיינו באוהל.

לקח לנו שנתיים במעברה עד שקנינו בית קטן של חדר וחצי, עם גינה קטנה.

 

בית הספר הראשון שלי היה "ויצמן" בנהריה. שם כל הילדים דברו עברית שוטפת, ואני אחי

לא ידענו עברית, רק כמה מלים. מנהל בית הספר החליט שהשם אווה אינו שם עברי, לכן צריכים

לשנות לאהובה, וגם את שם אחי (רזי) שינו לשם אריה. אחי בהפסקה יצא לחצר ואני הייתי מאד

עצובה ובודדה לא רציתי לשחק כי לא ידעתי לדבר עברית את אחי פגש המורה האחראי בהפקה

הוא ראה ילד חדש לכן שאל אותו לשמו. אחי שכח בכלל את השם החדש שלו, ולכן לא ידע לענות.

המורה קרא לילדים שהיו בקרבתו והציג את שמותיהם: "חיים", "משה", "דני", "מירי"

ואיך קוראים לך ? אחי היה מאד נבוך לכן רץ לכיתה ואחריו המורה וכל הילדים. הוא רץ אלי ונענע

אותי בהתרגשות. לא ידעתי מה קרה, הייתי מפוחדת מאוד.

תהיתי מה עולל אחי השובב ביומו הראשון בבית הספר, כשכל הילדים והמורה סביבו!

ואז הוא שאל אותי: "אווה, אווה, איך קוראים לי ?". גם לי פרח השם שלו מהראש.

פתאום נזכרתי שרשמתי את שמותינו החדשים במחברת, כדי שלא נשכח אותם.

דפדפתי במחברת ועניתי לו בצעקה: "קוראים לך אריה!". אחי היה מאושר שיש לו מה לענות למורה,

לאחר מכן, עזבו אותו כל הילדים והמורה. מבחינתי, לא אשכח את היום הזה בחיים, את קשיי

ההתאקלמות שלנו בארץ.

ההורים של סבתי ביום האירוסים שלהם. הכלה עונדת לצווארה ענק פנינים עם יהלומים- מתנת החתן.

סבתי עם אחיה ודודתם, מצולמים בבית סבתה

סבתי בת 3. אצל הצלם המפורסם עבוש, ברחוב הראשי ד. הוא היה הצלם המלכותי בבגדאד.