מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה קרקשון, נולדתי בשנת 1954 ביפו בישראל. בגיל שנה התפרצה מחלת שיתוק הילדים (פוליו) בארץ ואנוכי חליתי במחלה ברגל ימין, אבל היא חלפה אחרי 48 שעות בנס כי הרופאים הצליחו לעצור את זה בזמן. כדי להגיע בזמן לבית החולים מיפו לתל-אביב הוריי הלכו ברגל כשהם נושאים אותי בידם לאורך כל הדרך. הוריי ילדי טורקיה והסבים שלי מצד אמי מיגוסלביה, אבל כל משפחתם נספו בשואה חוץ מהסבים ושלושה בני דודות.

משמאל: סבי וסבתי שעלו מיגוסלביה ואמי/ מימין: אבי ואמי בחופשה מן הצבא

מצד אבי, סבי היה מיוון והוא הסתתר שבע שנים בבית סבתי בטורקיה מכיוון שהייתה מלחמה בין הטורקים ליוונים, כך נמשך עד מועד החתונה עם סבתי. אבי, שמו ברוך לוי, היה מאוד פעיל בקהילת טורקיה ושירת בצבא בטורקיה ארבע שנים. את אח שלו הרגו הטורקים בצבא, בגלל שהוא היה יהודי והיה מעלה המון יהודים לארץ בניגוד לחוק הטורקי.

בשנת 1948 עלו הוריי לארץ עם אחי שהיה בגיל חודש בספינה שבחלקה היו אנשים ובחלקה השני העבירו פרות. הם חיו תקופה מסוימת במעברות ואבי היה מייבש ביצות וגם עבד בפרדסים. גדלתי כילדה שובבה, בת זקונים, עם אח ואחות, אבל למרות הכל אהבתי לעזור לשכנים ולחברים. לדוגמא, היה לנו עץ תותים שגדל בתוך חצר ענקית אצל השכנים, זו הייתה חצר משותפת גדולה ומסביבה דירות דירות – כך גרו המון משפחות ביפו, קטפתי וחילקתי לשכנים. משחקי הילדות שלי היו חמש אבנים, קפיצה על חבל, גומי, קלאס, מחבואים על ידי קופסת פח מלאה באבנים. למדתי בבית ספר ויצמן ביפו וכל יום כשחזרתי מבית הספר הייתי מטפסת על העץ בחצר כשבידי סל, קטפתי תותים וחילקתי לכולם. זה לקח כמה שעות אבל מאוד נהניתי לחלק לכולם תותים אדומים ומתוקים. המסר בסיפור של עץ התותים הוא לחלוק ולהנות עם כולם, כי רק אני הצלחתי לטפס על העץ.

בתקופת ילדותי ביפו קיבלנו תלושי אוכל במסגרת תקופת הצנע, והמצב לא היה מזהיר ביותר. בשנת 1948 נהרג לאבי אח שני במלחמת השחרור. סיימתי בית ספר יסודי ויצאתי לעבוד בגיל 13 מכיוון שאז לא הייתה להוריי אפשרות כלכלית על מנת שאוכל להמשיך בלימודים, עבדתי בתפירה ובערבים למדתי פקידות, כך עד גיוסי לצה"ל. שירתי בצה"ל משנת 1970 עד שנת 1972 במת"ש, מנהל תשלומי צה"ל. באותם שנים הייתה מלחמת יום כיפורים, הייתי טסה לאבו רודס בסיני והיינו עוזרים לארוז ציוד ואוכל. לאחר הצבא הכרתי את בעלי, שבתאי קרקשון, והתחתנו לאחר חצי שנה. לאחר שנה הבאתי לעולם את בתי הבכורה, מדי קרקשון. היא הייתה ילדה נבונה, חכמה.

עם בתי הבכורה ביפו עם אבי ואמי בביתם

לאחר ארבע שנים הבאתי לעולם את קובי קרקשון, תינוק מקסים ויפה, אבל לצערי החיים לא היו ורודים בשבילו מכיוון שהייתה לו בעיה בריאותית. הוא היה במצב קשה מאוד עד שהגיע פרופסור מתל השומר שהכיר את הבעיה, העביר אותו מיד אליו ומיד התחיל בסדרה של ניתוחים. עד גיל 5 וחצי הוא עבר 12 ניתוחים. בגיל 6 מצבו השתפר לאור הניתוחים והוא הפך לילד רגיל. התקופה לא הייתה קלה, להיות כל הזמן בבתי חולים. בתי הייתה אצל הדודה והסבתא עד גיל 17. הוא היה מוגבל במזון, אסור היה לו לאכול הרבה דברים כי הכליות נפגעו לו. בהיותו בן 17 תרמתי לו כליה כדי שלא ייכנס לטיפולי דיאליזה ונתתי לו חיים חדשים כנער בריא. בתקופה הזאת נכנסתי להריון אבל פחדתי להביא ילדים, אמי אמרה לי: "הצוואה שלי היא, אין לי כסף להוריש לך אבל התינוקות יביאו בריאות לילד". בזכות המילים האלה יש לי את התאומים ברק ואור. המסר: הכל למען הילדים ולתת חיים חדשים ובריאים.

במשך השנים הקמנו משפחה לתפארת, הבת מדי קרקשון התחתנה עם עומר מזרחי והביאו לנו שלושה נכדים: ליר, לייה ועילאי. קובי התחתן והקים משפחה עם מירב חסון, אך לאחר החתונה הכליה הפסיקה לעבוד, זה אומר שעשרים שנה הוא חי בטוב, לצערנו לא נמצאה כליה מתאימה בקרב משפחתנו. הוא היה צריך להתחבר לדיאליזה, שזה סיוט בשבילו עם כל התופעות הנלוות לטיפול, אך לשמחתנו לאחר שנתיים של סבל וחיפושים נמצאה לו כליה. הודיעו לו באמצע הטיפול שיש לו כליה מאישה שניתקו אותה מהמכשירים ותרמו לו את הכליה. היום הוא אדם בריא ונולדה לו בת בשם עלמא. שני התאומים התחתנו, הבת אור הביאה שני ילדים: אביב וינאי, והיא נשואה לעידן ארבלי. ברק נשוי לרחלי שמש והיא בהריון.

לצערנו במשך השנים סבא קרקשון חלה במחלת הפרקינסון, זו מחלה מאוד קשה, אבל משמרים אותו כמה שאפשר בחיק משפחתנו החמה והאוהבת.

כחפץ שעובר במשפחה הבאתי כוס שאבי קיבל ביום חתונתו עם אמי, ובה היה אבא מקדש כל שישי. הכוס עברה אלי בירושה ואנחנו מקדשים איתה כל ליל שישי ובחגים במרכז השולחן.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה ראשון לציון, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה שרון אדם.