מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו, בשנת 1946 ועליתי לארץ בשנת 1956,  כשהייתי בת 9. במרוקו עלינו על אונייה, הנסיעה לקחה הרבה  זמן, הים היה סוער והכינו אותנו שבמידה שהים ימשיך להיות סוער יורידו אותנו לסירות הצלה ובסוף לא קרה כלום.

הגענו לחיפה עם האוניה ואז בסוכנות שלחו אותנו לנתיבות. רצינו ללכת בהתחלה לשדרות אבל שיכנעו אותנו להשאר בנתיבות וטוב לנו פה.

אחרי שלושה חודשים פרצה מלחמת קדש בארץ ועשו לנו בונקרים, שם היינו בזמן האזעקות.

גרנו בפחונים וחילקו לנו פנסים עם נפט ושמיכות. לא היו מקררים היינו קונים קרח עוטפים אותו בבד וככה האוכל היה נשמר. גם היה לנו מקלחות ושירותים בחוץ.  למדתי בבית ספר נתיב יצחק עד כיתה ח. בתיכון למדתי במרכז נוער חווה, עד כיתה יא'.

עבדתי בגני עירייה, אחרי זה הייתי מדריכה למלאכת יד במושבים הקרובים.

בשנת 1968, התחתנתי בגיל 21, הייתי בקורס מטפלות במתנ"ס שבעה חודשים  ואת העבודה המעשית כולל מבחן עשינו בגן של הרב ברוך. התחלתי לעבוד במעון ויצ"ו ברחוב הורד, כשמונה שנים, עד שקרה לי האסון ועברתי לאשדוד לשלוש שנים וחזרתי חזרה הביתה.

נולדו לי שבעה ילדים, שישה בנים ובת, היום יש לי חמשה עשר נכדים ושני נינים, התעסקתי איתם בתכשיטים ותמונות, הכנו עוגיות לאירועים.

היום אני במועדון מופת, סורגת, יושבת עם חברות ומתנדבת בבסיס משמר הנגב, שש עשרה שנה. חמש שנים אני מתנדבת ביד שרה.

מאז שבני נפל בצבא התנדבתי בבסיס צאלים, בכל יום שני, עד לעופרת יצוקה שאז החיילים היו מתאמנים שם, ואז עברנו לבסיס משמר הנגב.

זה חשוב לי כי זה השראה שהבן שלי השאיר לי. זה המעט שאנחנו יכולים לתרום בכל. כי כבר מכירים אתנו שם, ומקבלים אותנו יפה ובאהבה.

האהבה שלי להתנדבות, מאז שהייתי קטנה בת 11 -12 הייתי עוזרת לאימי במטלות הבית, ובזמן הפנוי שלי הייתי הולכת לשכנות שלי לעזור להם עם הילדים, להכין איתם שיעורים, הייתי ילדה של בית.

עד היום במועדון חברות מבקשות ממני לסרוג להם ולהראות להן דוגמאות ואני מפנה מזמני ועוזרת להם.

המסורת מהבית של ההורים שלי מאוד מאוד חשובה לי, תמיד היה לי חשוב להעביר לילדים שלי ערכים של עזרה לזולת ונתינה וכיבוד האחר.

אבי היה סופר סתם. אנחנו כוהנים. אמי הייתה תמיד מכינה עוגיות והולכת לבית כנסת ומכינה לתלמידים תה עם עוגיות. היא הייתה עושה את זה כדי לכבד את התלמידים ולעזור להם.

בליל הסדר אנחנו קוראים הגדה גם בערבית וגם בעברית וחד גדיא עד היום הילדים רוצים שאני אמשיך לקרוא להם את זה בערבית.

הזוית האישית

שרה – מאד אהבתי להגיע לביה"ס, פגשתי בנות חביבות ונחמדות, קיבלתי הרבה אהבה ותמיכה ועל כך אני מודה. הילה והלל – מהרגע הראשון שפגשנו את שרה, פגשנו אישה חמה ולבבית ונהננו להקשיב לסיפורה